חדש

אות טו וזה בחי' איסור חדש שאסור לאכול מן התבואה החדשה עד יום י"ו בניסן שהוא מחרת הפסח שמקריבין בו עומר שעורים. כי בפסח אז הוא התחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים כיאז הוא יציאת מצרים שיוצאין ממ"ט שעיר טומאה ונכנסין במ"ט שערי קדושה ומבואר בכוונות ומובא בדברינו שביום א' של פסח נמשכין כל המוחין ואז הוא התקרבות גדול מאד. ואח"כ ביום ב' ראשון לספירה אז מסתלקין המוחין ומתחילין לקבלם בהדרגה כסדר וכבר מבואר בשם הבעש"ט ז"ל על זה שהוא בחי' והוא ינהגינו עלמות כמו שמוליכין את התיקנוק ומלמדין אותו לילך שבתחילה מוליכין אותו בידים ואח"כ פתאום מסלקין הידים ממנו כדי שילך מעצמו כמ וכן הוא בעבודת ה' שבתחילת ההתקרבות מסייעין להאדם ומוליכין אותו בדרך השיר. וע"כ אין חוזק כתחילת החסידות ואח"כ נופל מהתלהבות הזאת כי מסלקין ממנו ההתלהבות שבא עלו מלמעלה ומניחין לו לילך בעצמו שזהו בחי' פסח וספירה כנ"ל. וענין זה מתנהג בכל אדם כמה וכהמ פעמים אין מספר בכמה וכמה בחי' שונות וכמו שפרש"י על פסוק אתם נצבים היום כולכם ופרש"י כיום שהוא מאפילו ומאיר כך הוא עתיד להאפיל לכם ולהאיר לכם וכל זה כלול בדברינו הנ"ל הבנויים על מ"ש הוא ז"ל על פ' שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל באריכות נמצא שביום ב' של פסח נמשך על ישראל בחי' הנ"ל בחי' שלום שלום לרחוק ולקרבו כי אז צריכים זאת כי אז הוא תחילת ההתקרבות שהאיר עליהם הארה גדולה ונפלאה בשעת יציאת מצרים ביום א' של פסח ע"כ תיכף ביום ב' מסלק מהם גודל ההארה הזאת ומראה להם התרחקות קצת והמצריים שהם הסט"א מתחילים מחדש לרדוף אותם וכו' וכל זה הוא בי' הנ"ל כי הכל בשביל התקרבות כי ההתרחקות תכלית ההתקרבות וכנ"ל וע"כ אסור לאכול מן התבואה החדשה עד אותו היום שהוא מחרת הפסח כי ענין זה הנ"ל שהוא בחי' שלום לרחוק ולקרבו כנ"ל זה צריכים מאד בכל הבחי' הן בענין עבודת ה' כמבואר לעיל וכן בענין הלחם והפרנסה צריכים זאת ג"כ מאד לידע שהלחם והפרנסה באה ממרחק מאדמאד בבחי' ממרחק תביא לחמה שמרמז על התורה לחמה דאורייתא וגם צריכין להבין משל ומליצה (כמו שפרש"י בתחילת משלי) כי גם כפשוטו צריכין לידע שהלחם והפרנסהממש באים ממרחק מאד כי המזונות באים ממקום גבוה ורחוק מאדו כ"ש בכתבי האריז"ל על מארז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא וכו' שהוא בחי' מזל העליון שהוא בחי' תיקוני דיקנא קדישא בחי' נוצר ונקה וכו' שהם בחי' גבוהים מאד כידוע. וע"כ באמת ארז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף וכפלים כיולדה ויותר מן הגאולה וכפי עוצם התרחקות המזונות והפרנסה מן האדם בודאי לא הי' כדאי שיומשך לו מזונות. אך הש"י זן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד וברחמים וכו' וע"כ כשמגיע לאדם איזה שפע של מזונות ופרנסה הן רב הן מעט צריך לידע שהכל בחסד ואינו כדאי רק הכל ברחמיו שמביא לו פרנבסה ממרחק מאד בבחי' ממרחק תביא לחמה ממש וידיעה זאת נצרך לו בכמה בחי' הן שלא ירום לבבו בעשרו והשפעתו שיסבור שהעשירות מגיע לו כמצוי בכמה אנשים שתיכף שמגיע לו אזיה שפע עשירות מתחיל להתנהג בגדולות עד שעכשיו דאגתו מרובה מקודם מחמת שחסר לו הרבה כפי מה שרוצה להתנהג בגדולות וכשאין מרוויח כרצונו הוא מלא כעס ומכאובות ומתרעם על מדותיו יתב' כאלו ה"י משועבד כיביכול ליתן לו עשירות אבל באמ תצריך לידע שכל מה שהש"י משפיע לו הכל בחסד גדול כי השפע באה לו ממרחק מאד כנ"ל ע"כ אל ירום לבו בעשרו ואל יתרעם על מדותיו ית'. ומה שהוא צריך על הכרחיות באמת יבטח בשם ה' שישפיע לו בחסדו וכמו כן בעניים ודלת העם צריכין ג"כ לידע זאת שהפרנסה באה ממרחק מאד בחסדו. וע"כ צריך לבטוח כי האלקים הרועה אותו מעודו בחסדו ומשפיע לו פרנסתו ממרחק כזה הוא ירחם עליו כל חייו ויתן לו פרנסתו המוכרחת ואל יצר צרת מחר כי דייקא ע"י שיודע שהפרנסה באה ממרחק מאד מאד בפרט העניים ודלת העם שרואים כמה הפרנסה רחוקה מהם ומעט הפרנסה שישלהם באהלהם בנס בכל יום כשידע זאת בבירור לא יטריד דעתו ומחשבתו עוד על הפרנסה רק ישליך יהבו על ה' מאחר שיודע שאין שום סיבה שימשיך פרנסה רק הש,י משפי לו ממרחק מאד בחסדו והוא ברחמיו ישפיע לו גם להבא בכל יום די מחסורו בחן ובחסד וברחמים. וע"כ אסור לאכול חם ותבואה חדשה עד מחרת ה]פסח שאז נמשך על ישראל בחי' זאת בחי' שלום לרחוק ולקרבו כנ"ל שרק בבחי' זאת צריכין לקבל הלחם והפרנסה כנ"ל שזהו בחי' אכילת מן בבחי' לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן היינו שידע שהפרנסה נמשכת בבחי' מן שלא ירד בפעם א' עלכל השבוע והחודש רק דבר יום ביומו כשרז"ל כדי שיתלו עיניהם למרום וכמ וכן נמשכת הפרנסה לכ"א לפי בחינתו באופן שיתלה עיניו למרום בכל עת שידע שהפרנסה רק מאתו ית' ממרחק מאד כ"ש לא ממוצא וממערב וכו' כי אלקים שופט וכו'. וצריך לבלי להנתהג בגדולות. ומה שמוכרח לו בודאי ישפיע לו הש"י שזהו בחי' הנ"ל בחי' רחוק וקרוב שתיכף כשיודע כמה רחוק הישוע ממנו ואעפ"כ הש"י מושיע לו בכל עת בחסדו הנפלא ממרחק מאד עי"ז תיכף נתקרב. כי כשיודע ההכל בנפלאות ה' בחסדו תיכף הישועה קרובה אליו מאד כי אין מעצור לה' להושיע וכו' כי ממנו לא יפלא כל דבר רבל תיכף כשיטעה ויסבור שהוא קרוב ממש תיכף הוא רחוק מאד כי באמת התקרבות להש"י וכן הפרנסה רחוקה ממנו מאד מאד וכנ"ל. וע"כ צרכין לזכור כל הנ"ל היטב בכל יום הן בענין התקרבות להש"י הן בענין הפרנסה הן בכל הצטרכות האדם. וע"כ אסור לאכול מן החדש עד מחרת הפסח שאז נמשך בחי' זאת ישראל בחי' שלום לרחוק ולקרבו וכנ"ל:

אות טז וזהו בחי' עומר שעורים שמקריבים אז שהוא מתיר החדש כי כל הישועת וכל התקרבות ישראל לאביהם שבשמים וכל הפרנסה וכל ההשפעות הלכ נמשך מן המקום ההוא שהוא מקום הביהמ"ק שעליו נאמר וירא את המקום מרחוק וכנ"ל. ואפי' כשעומדים בביהמ"ק בזמן הבית הי' צריכם לידע כמה וכמה הם רחוקים מקדושת המקום הנורא הזה וכל עיקר החורבן נמשך מזה מחמת שפגמו בזה וסברו שכבר כל טובם בידם ומרדו בהש"י כ"ש כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני. וזהו שהבאתי לעיל מה שפרש"י על פסוק הסבי עיניך מנגדי וכו' ע"ש כי מרוב החיבה שהראה להם בבי תראשון מרדו בו כנ"ל כי בעוצם ההתקרבות צריכים לידע ההתרחקות כנ"ל ואז דייקא הוא מקורב ובלבדשלא יטעה כי צריך בכל פעם לזכור ריחוק ולשמוח דייקא עי"ז בחסדו שהוא ית' מקרבו מהתרחקות כזה וכנ"ל. וזהו ג"כ בחי' מ"ש בזוה"ק מאן דזעיר הוא רב מאן דהוא רב הוא זעיר וכן חוזר חלילה וכמובן שם בזוה"ק במקומו שיש בזה עמקות ע"ש אך אעפ"כ ע"י דברינו הנ"ל יכולין להבין קצת להוציא מזה עצות והתחזקות להתקרב ולא להתרחק בכל מה שיעבור עליו הן בענין עבודת ה' הן בענין פרנסה ובנים וכו'. וזהו בחי' הקרבנות שהיו בבימה"ק שהיו לוקחים בהמה גשמיית ומנחה ונסכים גשמיים ומעלין אותם לקרבן למעלה למעלה כי סלוקא דקרבנין למקום רחוק מאד מאד כ"ש בזוה"ק סלוקא דרבנין עד א"ס כי שם בביהמ"ק שם ראו בח' זאת בכל יום בחי' וירא את המקום מרחוק הנ"ל. כי הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך וכו' והש"י ברחמיו צמצם השראת שכינתו בביהמ"ק. וכן מעוצם רחמיו צוה להעלות בהמה גשמיית לריח ניחח ועי"ז נמשכו לכ ההשפעות טובות לעולם שכל זה הוא בחי' דברים נפלאים ורחוקים מן השכל מאד. בחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממנו בחי' ממרחק תביא לחמה הנ"ל. וזה בחי' העומר שעורים שמתיר החדש לאכול כי עומר שעורים היא פליאה עצומה ביותר יכ שעורים מאכל בהמה וצוה הש"י להביא אז במחרת הפחס עומר שעורים דייקא שהיא מאכל בהמה להורות נפלאות חסדו שיכול להעלות ולקרב בחי' התרחקות כזה שהוא בחי' שעורים מאכל בהמה. ועי"ז יומשך על ישראל דעת שידעו עוצם התרחקותם ואין לנו דעת כמ ובהמה ממש כ"ש ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך. וזה עיקר ההתקרבות בחי' לרחוק ולקרוב הנ"ל. וע"כ העומר שעורים דייקא מתיר החדש באכילה כי א"א לאכו לחם ולקבל הפרנסה כ"א ע"י בחי' זאת שידעו עוצם ההתרחקות שזהו עיקר ההתקרבות שבחי' זאת נמשכת במחרת הפסח וכנ"ל:

אות יז וזה בחי' שש השעורים שנתן בועז לרות שהם בחי' השש כנפים המבוארים בהתורה הנ"ל שכל דברינו הנ"ל כלולים בהם ע"ש. וכמבואר שם שרות ביקשה זאת ופרשת כנפיך על אמתיך ע"כ נתן לה שש שעורים שמרמז על בחי' השש כנפים הנ"ל. שעורים דייקא בבחי' עומר שעורים שהיו עוסקים בתיקון זה כ"ש והמה באו בתחילת קציר שעורים ופרש"י בקצירת העומר הכתוב מדבר כי רות היתה גר צדק וממנה למדו רז"ל כל דיני התקרבות הגרים כי כל התקרבות הגרים שהם בח'י הרחוקים מהש"י הכל הוא ע"י בחי' הנ"ל בחי' שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל כי הגר וכן הרחוק מהש"י בחטאותיו כשבא להתקרב שהוא ג"כ בחי' גר קשה מאד לקרבו כי הבעל דבר מסבב אותו וחותר עליו מאד וכמובא בדבריו ז"ל כמה פעמים. וע"כ עיקר התקרבותו על ידי בחי' הנ"ל שידע עוצם התרחקותו מצדו ועוצם התקרבותו להש"י מצד רחמי הש"י הנפלאים מאד מאד וכשידע כל זאת בידיעה ובאמונה שלימה שיכול להתקרב בבחי' שלום לרחוק ולקרבו הנ"ל שנאמר עיקרו על גרים ובעלי תשובה כידוע. וע"כ עיקר התקרבות הגרים ובעלי תשובה הוא בבחי' זאת בחי' התרחקות והתקרבות כשרז"ל גר שבא להתגייר אי אתה ידוע שישראל בזמן הזה דווים ודחופים וסחופים ויסורים באים עליהם אם נתרצה על זה ואמר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו. ואח"כ מודיעין אותו כמה מצות ועונשין וכל זה למדו מפ' נעמי ורות כמ ושדרז"ל. ורות היתה צדקת גדולה ונתגיירה באמת מאד ונתרצית על הכל עד שאמרה באשר תמותי אמות ושם אקבר שפירשו רז"ל שאמרה לה נעמי ארבע מיתות נמסרו לב"ד השיבה לזה באשר תמותי אמות ב' קברים נמסרו לב"ד אחד לנחנקין ונהרגין וא' לנסקלין ונשרפין ונתרצית גם על זה ואמרה באשר תקבר אקבר. ואז ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל לדבר אליה. שלמדו מזה שאין מרבין לרחקו רק מקרבין אותו. וכן הוא בענין התקרבות הרחוקים אל האמת. והבן היטב כל זה עד היכן נתרצית רות הצדקת שנעמי התרה בה שישד' מיתות ב"ד וב' קברים, כאומר אולי לא תוכל לעמדו בנסיון ותעבור ח"ו על ד' מיתו ב"ד והשיבהבאשר תמותי אמות ושם אקבר שאיך שיהי' אני חפץ בהאמת בקדושת ישראל ויעבור עלי מה כי לכאורה הי' ראוי לרות להשיב לנעמי מה אתה מייראני בד' מיתות ב"ד הלא הבחירה בידי ובודאי לא אעבור ח"ו עבירות גדולות כאלה שמגיע עליהם ח"ו ד' מיתו ב"ד מאחר שאני באה להתגיר ביסורים כאלה. אך רות הצדקת בודאי הי' זאת במחשבתה כי בודאי קיבלה על עצמה להתגייר ולא לעבור ח"ו עבירות גדולו תכאלה שמגיע עליהם ח"ו ד' מיתות ב"ד מאחר שאני באה להתגייר ביסורים צדקתה ואמרה באשר תמותי אמות שאפי' אם יתגבר הבע"ד ויביאני ח"ו למה שיוכל להכשיל את האדם. אעפ"כ אני מקבל עלי קדושת ישראל באמת ויעבור עלי מה ובאשר תמותי אמות וכו' ואז קירבה אותה נעמי בהתקרבות גדול ונעשית צדקת גדולה ד שזכתה שיצא ממנה משיח שיחזור כל העולם למוטב. וכן הוא בכל אדם הבא להתקרב אל האמת שעיקר התקרבותו ע"י התרחקות ואפי' אח"כ כשנתקרב הרבה צריך לזכור בכל פעם התרחקותו וכן חוזר חלילה בבחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב וכנ"ל:

אות יח ונחזור לענין חנוכה.כי מבאור בהתורה הנ"ל שיש נחש ונמלה בתוך פיה וכו' שהוא סוד מ"ש בזוה"ק ומאן הוא נחש דפרח באוירא וכו' ע"ש מבואר שם שהנחש הם בחי' חכמות חיצוניות של המחקרים שמתגברים ע"י דיבורים רעים שעי"ז עושים כנפים להנחש שהם המחקרים וכו' כי ע"י דיבורים קדושים עושים כנפים דקדושה וכו' ע"ש כל זה היטב. כל זה הוא בחי' תוקף הנס של חנוכה שיעקרו הי' להכניע מלכות יון הרשעה שהם חכמי האפיקורסים שעיקרם הם חכמי יון כמבואר בדברי רז"ל שכל חכמתם הם קוראים חכמת יונתי כי כל התגרותם של היונים אז בישראל הי' מחמת חכמתם הרעה שהתגברה אז ע"י רבם אריסטו היון ימ"ש שאפיקורסית שלו ידוע ומפורסם כיכל דעותיו הרעות הם כנגד התורה הק' ע"כ עמדו על ישראל להשכיחם תורתו וכו' וכל כחם הי' ע"י דיבורים רעים שהם לה"ר וכו' וע"כ עיקר הכנעתם הי' ע"י דיבורים קדושים שהם בחי' כנפים דקדושה הנ"ל שהם בחי' תפילה ותחנונים וצעקות וזעקות שהרבו מתתיהו ובני והצדיקים שהי' אז להתפלל ולצעוק להשם יתב' כמבואר בספרים. כיעיקר הכנעת חכמת יון הרשעה שהוא עיקר זוהמת הנחש כנ"ל הוא ע"י דיבורים קדושים של תורה ותפלה וביותר ע"י תפילה שעי"ז נעשים כנפים דקדושה שמכניעים כנפים של הנחש הנ"ל. כי חכמת יון הרשעה הוא ההיפך מבחי' כנפים הנ"ל שהם בחי' שלום לרחוק ולקרבו שהוא בחי' אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שזהו כל חמכת ישראל הכשרים והצדיקים שאפי' מי שזוכה לחכמה גדולה ודעת אמתי בידיעתו ית' הוא יודע בכל פעם התרחקותו יותר וכנ"ל. כי זה עיקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה. (וכ"ש בלק"ת בסי' מ"ד) מכ":ש מי שדעתו קטנה עדיין שהוא צריך בודאי לידע שכמה הוא רחוק מן החכמה בפרט מי שהוא יודע שלא קידש את גופו עדיין ועדיין יש לו שמץ מאיזה תאוה שלא שיברה בשלימות שבודאי עדיין אין דעתו שלימה. מחכ"ש וכ"ש מי שיודע פגמיו ולכלוכיו בכל התאות שבודאי צריך עכ"פ לידע כמה הוארחוק מדעת השלם של צדיקים וכשרים אמתיים. וזהעיקר קדושת ישראל שדרכם להמעיט ולהקטין עצמן כשפירש"י על פסוק כי אתם המעט וכו' שאתם ממעיטין עצמיכם וכו'. אבל החכמים להרע שהם בחי' חכמי יון דרכם שירוצו ויעופפו בחכמתם לחקור לידע במה שאין להם רשות. והם מלוכלכים בכל הטינופים של כל התאות ומבקשים לחקור ולידע בידיעת אלקותו ית' ועי"ז באמת נבוכו ונתעו מאד מאד ובאו לכפירות גדולות. כי א"א לידע באלקותו יתב' כ"א הקדושים והפרושים מכל התאות ומכל מניי תאות הכבוד בתכלית באמת לאמתו כמ ואבות העולם. ושאר העולם צריכםי רק להאמין בהם ובדבריהם הקדושים כמבואר כבר כ"פ. נמצא שעיקר חכמות הרעו תשהם בחי' חכמות יון הרשעה הוא ההיפך מכל הנ"ל שהם בחי' שלום לרחוק ולקרוב כנ"ל כי החכמים להרע דרכם לרוץ ולעוף לחקור בהמ שאין לו רשות ורוצה שיתיישבו לו כל הקשיות והמבוכות והבלבולים והעקמימיות שכלו וכל שטות דעתו הכל יתיישב לו מיד. ועל ידי זה באמת מתרחק מאד מהשם יתברך ועבודתו. ועיקר הפגם והתיקון הוא תלוי בהדיבור שעל ידי פגם הדיבורים בפרט ע" ילשון הרע מכ"ש כשמדברים לשון הרע על כשרים וצדקיים אמתיים עי"ז עושים כנפשים להנחש כנ"ל שעי"ז מתגבר בו בחי' חכמו תשל שקר וכפירות שנמשכים מחכמת יון שהוא זוהמת הנחש כנ"ל שעי"ז באים עליו קשיות ועקמימיות שבלב הרבה מחמת שרוצה ליישב ותרץ הכל ולידע כל דבר מה שאין שייך לו כלל וכו' כנ"ל. ועיקר התיקון ע"י דיבוריםקדושים שישמור א"ע מעתה מאד מדיבורים רעים וירבה לדבר דיבורים קדושים של תורה ותפילה ובפרט להרבו תבתפלה ותחנונים ושיחה בינו לבין קונו ועי"ז יעשה ויתקן בחי' כנפים דקודשה שהם בחי' שלום לרחוק ולקרבו הנ"ל שעי"ז מכניעים כנפשים של הנחש הנ"ל שהם ההיפך מזה כנ"ל:

אות יט כי עיקר בחי' זאת להתקרב דייקא ע"י התרחקות בבחי' שלו םלרחוק ולקרוב הנ"ל. א"א לזכות כ"א ע"י הדיבור דקודשה ועיקר ע"י תפילה כי ענין רחוק וקרוב הנ"ל הם נראים בתחלה כסותרים זה את זה ח"ו. ועקיר השלום וההכרעה ביניהם זוכים ע"י הדיבור כי הדיברו בחי' צפרתא דקאי עד רסולי' במיא ורישי' מטי לצית שמיא כמבואר בהתורה אני ה' הוא שמי (בסי' י"א א') כי האדם צריך לידע עוצם התרחקותו מהש"י ואעפ"כ ידע ויאמין שמצד רחמיו ית' הוא קרוב מאד לכל אחד ואחד אפי' הרחוקים מאד מאד מחמת מעשיהם הרעים. והעיקר ע"י הדיבור כי ע"י הדיבור אנו יכולים לקרות אותו מרחוק מאד והוא מתקרב אלינו עי"ז כ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת וכתיב ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. וזה בחי' בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרבו וכו'. בורא ניב שפתים דייקא כי ע"י ניב שפתים שהוא ע"י הדיבור עי"ז דייקא זוכים לבחי' שלום לרחוק ולקרבו הנ"ל וכנ"ל:

וזה שתיקנו רז"ל לומר בתפילת חנוכה וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול שהזכירו ביותר ההלל וההודאה שהוא תיקון הדיבור אע"פ שעיקר הנס הי' בענין נרות המנורה וכו' שעל זה תיקנו לנו להדליק נר חנוכה הקדושה אעפ"כ הזכירו בתפלה רק ההודאה והלל של חנוכהכי כל עיקר תוקף הנס של חנוכה שנעשה בכל שנה ושנה שהוא להכניע חכמות רעו תשל העולם שנמשכין מחכמת יון הרשעה שרוצים לעוף בשכלם במה שאין להם רשות ולזכות לההיפך מזה שהואבחי' שלום לרחוק ולקרוב הנ"ל. לידע בכל פעם עוצם התרחקותו להתקרב עי"ז דייקא וכנ"ל כל זה אין זוכים כ"א ע"י הדיבור הקדוש שהוא בחי' הלל והודאה דהיינו בחי' תפלה וע"כ תקנו לומר וקבעו שמונ תימי חנוכה אלו להודות ולהלל וכו' להודות ולהלל דייקא כי עיקר התיקון ע"י הדיבור של תפלהבבחי' בורא ניב שפתים וכו' יוכל להבין מזה עצות להצזק בענין השיחה בינו לבין קונו שזה עיקר התיקון לענין רחוק וקרבו הנ"ל. כי בהשיחה הנ"ל יכול לפרש הכל פני הש"י לפרש בשיחתו עוצם התרחקותו ואעפ"כ יתקרב להש"י עי"ז דייקא ע"י שיזכור עוצם ריבוי רחמיו בלי שיעור כאשר גילו לנו אבותינו ורבותינו ז"ל אבל ע"פ רוב השיחה בעצמה קשה מאד כי מעוצם התרחקותו אין לו דיבורים לדבר כידוע למי שרוצה להרגיל עצמו בזה אבל כבר הזהיר לנו אדמו"ר ז"ל. שאעפ"כ יתחזק בכל מיני התחזקות לנהוג הנהגה זאת בכל יום כידוע לנו כמה וכמה הזהיר על זה הרבהכיההכנה והרצון לבד שמכין א"ע ורוצה לדבר רק שאינו יכול לדבר גם זה יקר מאד אצלו ית' ואם יהי' חזק בזה הרבה בודאי יעזרו הש"י וברא לו דיבורים בבחי' בורא ניב שפתים, בורא ממש כי הדיבורים הבאים לאדם הם בחי' בראיה חדשה ממש כי בודאי הוא רחוק מדיבורים מאד מחמת התרחקותו. אבל כשהוא חזק ומכין עצמו לדבר ולשיח בינו לבין קונו וחזק בזה איזה שעה ברצונות וכיסופין חזקים אזי הש"י עוזרו ושולח לו דיבורים לתוך פיו שהם בחי' בריאה חדשה ממש שהש"י ברחמיו ברא לו דיבורים והזמינם לתוך פיו בבחי' בורא ניב שפתים, בורא דייקא כנ"ל ועי"ז דייקא זוכה לבחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב וכו' כנ". וכ"ש לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון שהאדם צריך לערו לבו היינו בחי' ההכנה הנ"ל ואזי הש"י בורא לו דיבורים לתוך פיו בבחי' ומה' מענ לשון. וכ"ש אד' שפתי תפתח וכו' שהש"י בעצמו כביכול פותח שפתיו לדבר ולשיח את אשר בלבבו. כי הכל מאתו ית' רק האדם צריך להכין את עצמו ברצונו וכיסופים וה' יעזרו לדבר ולפרש שיחתו וכנ"ל:

אות כא וע"כ כל ענין זה של שלום לרחוק ולקרוב מרומז בפ' קן צפור וכו' כנ"ל. כי כל ענין זההוא בבחי' תקון הכנפים כנ"ל שהוא בחי' צפרים ועופות שהם בעלי כנפים:

אות כב וזה בחי' מ"ש במדרש (מ"ר פ' מקץ פ' צ"א) וז"ל וירא יעקב כי יש שבר במצרים. כי יש שבר זה הרעב. כי יש סבר זה השבע. כי יש שבר ויוסף הורד מצרימה. כי יש סבר ויוסף הוא השליט. כי יש שבר ועבדום וענו אותם. כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. האומר לחרס וכו' ובעד כוכבים יחתום אלו עשרת השבטים שהי' נכנסים ויוצאים למצרים ולא הי' יודעים שיוסף קיים עכ"ל המדרש, נמצא שדרש שבר ל' סבר ותקוה היינו ענין הנ"ל שההתרחקות הוא התקרבות והאיש הישראלי בחי' יעקב צ"ל מצפה לישועה תמיד. ובתוך הצרה והדחקות וגודל צרת הנפש וגלותה כפי שמרגיש כ"א בנפשו צריך לראות ולהסתכל משם דייקא תקוה וסבר לגאולת נפשו לשוב אליו ית' בבחי' וירא יעקב שהוא איש הישראלי. כי יש שבר במצרים כי יש סבר ותקוה במצרים, שבמצרים דייקא שהוא בחי' תוקף הגלות בכלל ובפרט כי כל הגליו תמכונים בשם מצרים שם דייקא בתוך השבר והצרה יש סבר ותקוה גדולה כנ"ל במדרש, כי יש שבר ועבדום וענו אותם כי יש סבר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וכן הוא בגלות של עכשיו וכן הוא בכל אדם בפרטיות שכל זה הוא בחי' שלום שלום לרחוק ולקרוב שההתרחקות הוא עיקר ההתקרבות וכנ"ל:

אות כג

וזה בחי' מה שהבטיח הש"י ליעקב אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה ומובן בספרים שבזה הפסוק מרמז כל סוד גלות ישראל ועיקר הוא גלות הנפש כל העליות והירידות העוברים על איש הישראל שזה עיקר סוד הגלות והגאולה שהכל בבחי' אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה שזהו בחי' ירידה תכלית העלי' כמובא והעיקר הוא התחזקות שצריכין להתחזק מאד מאד בתוקף התגברות מרירות הירידה עד שנדמה שמעט כמעט ח"ו, שדייקא משם ירחם עליו הש"י וישיעו ויקרבו אלי וכי לא יטוש ה' את עמו וכו'. וכ"ש אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני וכו' וכתיב ואומר אב נצחי ותוחלתי מה' זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל חסדי ה' כי לא תמנו כי אל כלו רחמיו חדשים לבקרים וכו' וכנ"ל. וכן בפסוקים רבים ובפרט בדברי רז"ל מבואר שדייקא כשישראל הם בתכלית הדחוקת והצרה ח"ו אז דייקא יש סבר ותקוה לישועה גדולה וכמ"ש במדרש על פ' ועלה מן הארץ דייקא ע"ש. וכן הוא בפרטיות בכל אדם ובכל זמן כי הש"י מהפך המכה לרפאוה כשרז"ל וכל זה מרומז בפסוק אנכי ארד וכו' הנ"ל:

אות כד ולבאר הדבר יותר. כי איתא שיש שם שיוצא מפסוק זה אנכי ארד עמך מצרימה כמובא בתפילות שבס' שע"צ ובתפילות שאומרים בלילב הו"ר אחר תהלים שתקנו לבקש ולהתפלל להנצל מכל מיני צרות בכח השם הקדוש היוצא מפסוק זה אנכי ארד עמך וכו' הוא אמ"י נצ"א וכו' ע"ש. וענין יציאת השם הקדוש הזה הוא כך כי בפסוק זה יש שלשלים אותיות מן אנכי עד גם עלה ומחלקים אותם לשלשה חלקים של יוד יוד אותות דהיינו אנכי ארד עמך הוא יוד אותות וכן מצרימה ואנכי עד היוד של ואנכי הם יוד אותיות ואח"כ היוד של ואנכי ותיבות שלאחריו אעלך גם עלה הם יוד אותיות ומחברין או תאחד מכל חלק וחלק מג' חלקיטם הנ"ל ועי"ז יוצא השם הנ"ל דהיינו האלף של אנכי והמם של מצרימה והיוד של ואנכי הנ"ל ויוצא השם אמי וכן אח"כ הנון של אנכי והצ' של מצרימה והא' של אעלך וכן כולם והסדר הוא כך (אנשי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה). והמשים לב יוכל להבין מזה רמזים נפלאים לענין הנ"ל להתחזק תמיד להיו תמצפה לישועה גדולה בכל אשר יעבור עלי וכי יש בפסוק הזה ג' חלקים שהם בחי' הירידה לתוך הגלות והגלות בעצמה והעלי' מתוך הגלות שזה בחי' ג' חלקים שהם אנכי ארד עמך שהוא בחי' הירידה לתוך הגלות. וצריכין לידע ולהאמין שגם בעת הירידה בעצמה הש"י עמו בבחי' אנכי בעצמי כביכול ארד עמך ואח"כ החלק הב' הוא מצרימה ואנכ עד היוד לרמז על הגלו תבעצמה שהוא בחי' מצרימה שכולל כל הגליות. ותיכף כשבאים בתוך הגלות שהוא הירידה מתחיל העלי' וע"כ נכתב מיד ואנכי אעלך. נמצא שאנכי הראשון מרמז על הירידה לתוך הגלות ואנכי הב' מרמז על העלי' מתוך הגלות אך שבשעת הגלות והירידה כשמתחיל צמיחת קרן ישועה שנמשך מבחי' ואנכי הב' שהוא בחי' העלי' בחי' ואנכי אעלך וכו' אזי הבעל דבר רוצה להתגבר ביותר כדרך שני אנשים הנלחמים זה בזה שכשרואה שהאחד מתגבר כנגדו אזי הוא מתחזק כנגדו בתגרות והתגברות יותר כמובא בדברינו כמה פעמים וזה עיקר תוקף מרירת הגלו תשל עכשיו מחמת שהוא עכשיו בעבקות משיחא והש"י מצפה בכל יום למהר לגאלינו. וזה מרמז בסוד השם של הפסוק הנ"ל שמרמז על כל הגליות וגאולתם בכלל ובפרט כנ"ל. כי החלק הב' הוא מצרימה ואנכ עד היוד האחרונה של ואנכי. כי ואנכי הב' הוא בחי' התקוה לישועה בחי' ואנכי אעלך גם עלה. אך תיכף כשמתחיל בתוך הגלות צמיחת קרן ישועה שנמשך מן ואנכי הב' אזי הס"א והבע"ד מתגברין להעלים גם זאת ורוצים לתפוס גם בחי' זאת לתוך הגלות בסוד גלות השכינה שזהו בחי' שאותיות האמצעים הם מצרימה ואנכ כי גלות מצרים שכולל כל הגליות רוצה להתגבר גם על ואנכ הב' להעלים הצמיחת קרן ישועה שנמשך משם. ומגודל התגברותם מאד מאד עד שמעלימין ומסתירין הכל הי' כמעט ראפס תקוה ח"ו. לולא ה' עזרתה לנו שכשמתפשטין ביותר על הקדושה ורוצים להעלים לגמרי בבחי' צופה רשע לצדיק ומבקש ןלהמיתו אזי דייקא ה' לא יעזבנו בידו. וכ"ש בסי' ר"ח על פסוק זה ע"ש מ"ש שהסט"א והחולקים רוצים להתפשט לכסות הצדיק לגמרי וכו' עד שלא יוכל להנשים ח"ו. אבל הש"י לא יעזבנו בידו. וזה סוד היוד אחרונה של ואנכי הב' שהוא שייכה לחלק הג' ומצטרפת לתיבות אעלך גם עלה. לרמז שכשמתפשטין גם על ואנכי הב' ורוצים להעלים הצמיחת קרן ישועה הנמשך משם כדי שיששתקעו בגלות ח"ו. אבל הש"י לא יעזבנו בידם כי ידו אוחזת בעקב עשו כתיבו פרש"י שאינו מספיק לגמטור מלכותו עד שבא יעקב ונוטלה הימנו כי היוד של יעקב שהוא בחי' היוד אחרונה של ואנכי הב' הנ"ל כשרוצים להתגבר ולהתפשט גם עליה ח"ו להעלים הכל ח"ו אזי זאת היו"ד מתגברת ומצטרפת לתיבת אעלך גם עלה שעי"ז נתהפך הכל לעלי' גדולה וכנ"ל והבן הדבר היטב. כי אע"פ שמחלקים הפסוק לג' חלקים כנ"ל שהם הירידה לתוך הגלות והגלות בעצמו העלי' מתוך הגלות. אבל באמת הכל נכלל בב' בחינות כי תיכף כשבאים בתוך הגלות תיכף מתחיל צמיחת קרן ישועה כי מתחיל מיד העלי' שזהו בחי' מילוי פגימת הלבנה שתיכף כשבאה לתכלית המיעוט מתחלת להתמלאות מיד שזה מרמז על הגאולה מתוך תוקף הגלות כידוע וכ"ש כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב וכו' ראו עתה כי אני אני כו' ובאמת לאמתו הכל אחד כי הירידה בעצמה היא העלי' בבחי' ירידה תלכית העלי' אך עיקר הגלות הוא גלות הדעת שרוצה להסתיר ולהעלים הדעת לגמרי כאלו אפס תקוה ח"ו. כ"ש ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך וכו' וכן בפסוקים הרבה עד שרוצים להעלים גם ואנכי הב' שהוא התחלת צמיחת קרן ישועה כנ"ל. אבל כשרוצה להעלים ולהסתיר לגמרי ה' לא יעזבנו בידו כיהיוד אחרונה שבואנכי הב' מתגברת ומצטרפת עם תיבות אעלך גם עלה ונתהפך הכל לעלי' גדולה כנ"ל. כי באמת הכל להיפך כי הש"י עמנו תמיד בין בעת הירדה בין בהגלות בעצמה בין בעת העלי' כמפורש בפסוק זה בעצמו ואנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וכו' וכ"ש אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי וכו'. וע' פרש"י שם שפירש מה שלא כתיב אתי ללבנון תבוא לומר משעת יציאתם מכאן עד שעת ביאתכם לכאן אנכי עמכם בכל אשר תצאו ותבובו היינו כנ"ל. והבן היטב:

ואם תדקדק יותר תראה נפלאות. כי הלא היוד של ואנכי הנ"ל שהיא מצטרפת לתיבת אעלך גם עלה שמשם עיקר העליה כי הוא שעמדה לנו ולאבותינו בגלותינו שאינה מנחת שתתפשט הסט"א גם עליה וכו' וכנ"ל זאת היוד בעצמה מצטרפת בהשם הראשון היוצא מפסוק זה שהוא אמ"י שהוא האלך של "אנכי הראשון והמם של "מצרימה והיוד הזאת הנ"ל כנ"ל. נמצא שגם בהתחלת הירידה לתוך הגלות שהוא בחי' אנכי ארד עמך ומהתחלת הגלות הראשון בעצמו שהוא בחי' המם שהיא אות הראשון של מצרימה שהוא התחלת הגלות תיכף ומיד נצטרף עמם היוד הנ"ל שהיא יוד האחרונה של ואנכי ב' הנ"ל שמשם התקוה והעלי' כנ"ל ונעשה השם אמי כנ"ל. כל זה להודיע ולהורות שגם בתחילת הירידה לתוך הגלות ובהתחלת הגלות תיכף עמדה לנו היוד הנ"ל שמשם העליה והיא בעצמה עמדה לנו בהתחלת הירידה והגלות בעצמה לשמרינו ולהצילנו שלא נשתקע שם ח"ו. כי הש"י מגיד מראשית אחרית וכ"ש במדרש ע"פ ויהי בעת ההיא וירד יהודה וכו' שעד שלא התחיל הגלות הראשון נולד הגואל האחרון שהוא פרץ וכו' ע"ש היינו כנ"ל והבן: