חלה ג
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
אות א ע"פ המאמר בחצוצרות בליקוטי הראשון בסי' ה' ע"ש כל המאמר:
Laws of Chalah — Halacha Three
והכלל לענינינו שצריכן לראות שיזכה לעשות המצוה בשמחה גדול כ"כ עד שלא ירצה שום שכר עוה"ב אלא ירצה שיזכהו הש"י לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת. כ"ש ששכר מצוה וכו' וזהו בחי' ביומו תתן שכרו וכו'. וזהו שאחז"ל בשבת זכריהו מאחד בשבת היינו שמחת ותענוג עוה"ב. שהוא בחי' שבת ירגיש בששת ימי המעשה שהן בחי' מעשה המצוות שבהם נבראו עולם שנה נפש וכו' ועיקר השמחה הוא בלב וכו'. וא"א ללב לשמוח אלא עד שיסיר עקמימיות שבלבו שהיי' לו ישרות לב ואז יזכה לשמחה כ"ש ולישרי לב שמחה ועקמימיות שבלב מפשיטין ע"י רעמים וכו'. ורעמים הם בחי' תפלה בכח וכו'. אבל א"א לזכות לבחי' רעמי םשהוא תפילה בכח להפשיט עי"ז עקמימיות שבלבל כ"א כשמפנין המוחין מחמת שלא יחמיץ את מחשבתו בחכמות חיצוניות ובאתוות ובהרהורים וכו'. וצריכין לשתף הגבורות בחסדים שמאלא בימינא. כי מסטרא דימינא מוחא חוורא ככספא שעיקר זיכוך המוחין שייה המוח צח ככסף הטהרו הוא מסטרא דימינא. וזהו וישב הים לפנות בקר לאיתנו וכו' כי עיקר התגלות ע"י החסדים כ"ש שב לימיני וכו' ע"ש כל זה היטב:
The general principle: in every place where Israel comes in exile, at first they are there subdued in exile, and they have great sufferings in physical and spiritual matters, each one according to his level etc. — for they wander and roam and are buffeted there and are despised there in the eyes of the vast majority etc. etc. But afterward they conquer that very place itself and raise and elevate that place together with all that is within it, so that it be blessed — in the aspect of “v’nish’ar gam hu le’Elokaynu” [and he shall remain also to our G-d] — the initial letters of which spell golah [exile]. In the aspect of the future: the theatres and circuses (batay tartiyas) etc. will become places where Torah is taught publicly — as it is said: “and he shall remain also to our G-d” (Zecharyah 9:7) — as our Sages of blessed memory said etc. See there.
אות ב וזה בחי' חלה שצריכין לשמור המוח מאד מחמץ שלא יחמיץ את דעתו ח"ו במחשבות רעות כנ"ל שזהו בחי' חמץ שהוא סטרא דמותא ואז כשנשמרין מחמץ דהיינו ממחשבות רעות שהם מטמטמין את המוח ח"ו וכשנשמרין מהם אז זוכין לבחי' רעמים ומפשיטין עקמימיות שלבלב וזוכין לשמחה וכו' כנ"כ. וע"כ בתחילת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים דהיינטו בפסח צריכין ליזהר מאד ממשזהו חמץ ועיקר איסור חמץ הוא בלחם שהם ה' מיני דגן כי הלחם סועד הלב כשרז"ל פתא סעדא דלבא כ"ש (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד כי על הלחם יחיה האדם ועיקר החיות היא החכמה והשכל ומוח כ"ש (קהלת ז) החכמה תחיה את בעליה וע"כ עיקר חיות האדם שמקבל ע"י אכילתו ועיקר ע"י הלחם שהוא עיקר האכילה. עיקר החיות הוא המוחין והדעת שנמשכין ע"י האכילה בבחי' אכלו רעים. שהם תרין רעין דלא מתפרשין שהם המוין שנמשכין ע"י האכילה שהם עיקר החיות שמקבלין ע"י האכילה. וזהו עיקר סעידת הלב שמקבלין ע"י האכילה כי כשהמוחין בשלימות דהיינו ע"י אכילה דקדושה כנ"ל. עי"ז זוכין שנפש עקמימיות שבלב וזוכין לישרת לב. וזהו עיקר החיות והתענוג של הלב כשנתפשט מעקמימיות וזוכה לשמחה בבחי' ולישרי לב שמחה. וזהו בחי' אכילה דקדושה בבחי' (קהלת ח): אין טוב באדם כ"א לאכול ולשתות ולשמוח ולראות טוב וכו' כי כשזוכין לאכילה דקדושה בחי' אכילת מצה אז זוכין ע"י אכילה כזו לשמחה בחי' לאכול ולשתות ולשמוח. כי ע"י מצה זוכין לבחי' רעמים שעי"ז נפשט עקמימיות שבלב שעי"ז זוכין לשמחה כנ"ל וע"כ ישראל עם קדוש צריכין שיהי' אכילתם תמיד בכל השנה בבחי' מצה שהוא אכילה דקדושה וכשרז"ל לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. ומן הוא בחי' מצה כ"ש רז"ל (קדושין ל"ח) עוגה, דהיניו מצה שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בה טעם מן כי ישראל צריכין לקיים את התורה ועיקר קים התורה והמצוות בשלימות היא השמחה של המצוה כמובאבכתבי האריז"ל ועיקר השלימות היא השמחה של המצוה וכש"ש תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה בטוב לבב וכו'. וכמבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה הנ"ל ובכמה מקומות. ועיקר השמחה של מצוה הוא כשזוכין לשמחה הנ"ל המבוארת במאמר הנ"ל שיהי' לו שמחה מהמצוה בעצמה וכו' כנ"ל. וזה השמחה א"א לזכות כ"א ע"י מצה שהוא בחי' מן שעי"ז זוכין לרעמים ומפשיטין עקמימיות הלב וזוכין לישרת לב ואז זוכין לשמחה של מצוה הנ"ל. וע"כ לא ניתנה התורה כ"א לאוכלי המן שהוא בחי' מצה שהואתיקון המוחין בקדושה גדולה שעי"ז דייקא זוכין לשמחה כנ"ל דהיינו לקיים המצוה בשמחה שזהו עיקר קבלת התורה כנ"ל שזהו בחי' השמחה של שבועות כמו שמצינו שהיו הצדיקים הרעשונים שמחים מאד בשבועות שהוא קבלתה התורה כי עיקר קבלת התורה היא השמחה של מצוה. כ"ש ושמחת עולם על ראשם שזהו נאמר על שני הכתרים שזכו ישראל בשעת קבלת התורה כשאמרו נעשה ונשמע (שבת פ"ח) וע"כ צריכין ישראל שתהיה אכילתם תמיד בבחי' מצה בבחי' מן כנ"ל דהיינו לקדש את אכילתם מאד. באופן שנזכה ע"י האכילה למוחין קדושים וזכים. שזהו בחי' מצה כי אנו אוכלים מצה ממש שבעת ימי הפסח שהוא אסוותא שעי"ז אנו מקדשין את מוחינו ודעתינו שזהו עיקר הקדושה ואז כשכבר קבלנו הרפואה של המוחין בפסח אז אנו יכולין לאכול אח"כ גם חמץ כ"ש בזוהר היינו שע"י הרפואה של מצה שאוכלין בפסח זוכין לקדש את המוחין כ"כ. עד שאח"כ אפילו כשאוכלי ןחמץ הוא גם כן בקדושה גדולה עד שאנו יכולין לזכות למוחין זכין גם על ידי אכילת חמץת שאוכלין בכל השנה כולה. כי אנו יכולין להפוך מחמץ למצה מחית לה' וכו'. וזהו בחי' כל הקדושות שיש בפת שיש בהם עשר קדושות כשרז"ל כי צרעיכין לקדש את הלחם מאד כדי שיהי' בבחי' מצה בבחי' מוחין דקדושה כדי שיסעוד הלב דהיינו שיזכו עי"ז לטןוב לבב לישרת לב בבחי' ויאכל וישת וייטב לבו כי עשר קדושות שבפת זה בחי' קדושת המוחין שהם נקראין קודש כידוע כי שם עיקר הקדושה. והקדושה הואבחי' יו"ד כידוע כי אין קדושה בפחות מעשרה וזהו בחי' מה שהזהירו רז"ל להטעים ה' דהמוציא כדי להוציא הלחם מבחי' חמץ לבחי' מצה מחית לה' כי אנו צריכין תמיד שתהי' אכילתנו בבחי' מצה כנ"ל. כדי שנזכה עי"ז לבחי' רעמים שהם מפשיטין עקמימיות שבלב שעי"ז זוכין לשמחה של מצוה כנ"ל. וזהו בחי' (יואל ב') ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפילא. להפליא שזהו בחי' רעמים שהם נפלאות תמים דעים כ"ש (איוב ל"ז) ירעם אל בקולו נפלאו. וזהו ואכלתם אכול ושבוע והללתם וכו' היינו שתהי' אכילתכם בקדושה בבחי' צדקי אוכל לשובע נפשו. וזהו אכול ושבוע ואז והלתתם וכו' היינ ושתזכו עי"ז להלל את ה' היינו לתפלה בכוונה שהיא בחי' רעמים. וזהו להפליא כי רעמים הם בחי' נפלאות וכו' כי כשהאכילה בקדושה בבחי' מצה זוכין עי"ז לתפלה בכוונה שהיא בחי' רעמים כי עיקר הרעמים הם ע"י ביחי' מצה כנ"ל:
:root{--parchment:#f5ead6;--ink:#2c1a0e;--red:#8b1a1a;--gold:#8b6914;--border:#c4a45a;--shadow:rgba(44,26,14,0.18);}
אות ג וע"כ כשנותנין מים בעיסה צריכין ליתן חלה לכהן כי עיקר קדושת המוחין בחי' מצה בחי' רעמים זוכין ע"י החסד שהוא בחי' כהן בחי' יין בבחי' שב לימיני כי עיקר התגלות על ידי החסד כנ"ל. בבחי' מסטרא דימינא מוחא חוורא ככספא כנ"ל. וע"כ ע"י החלה שנותנין לכהן מן העיסה עי"ז ממשיכןי בחי' חסדים בחי' ימין שהוא בחי' כהן כ"ש בקפיטול הנ"ל אתה כהן לעולם היינו אברהם איש החסד שהוא ימין הוא בחי' כהן ועלין נאמר שב לימיני הנ"ל שעי"ז עיקר ההתוהוות בחי' הרעמים כנ"ל. ועי"ז מתגברים מוציאין את העיסה מסטרא דמותא מבחי' חמץ וזוכין שתהי' בבחי' מצה בבחי' רעמים שמשם עיקר גידול הלחם כ"ש (תהלים ק"ד) מקול רעמך יחפזון וכו' להוציא לחם מן הארץ. וע"כ עיקר החלה הוא כשנעשית העיסה דהיניו כשנותנין בה מים שאז באה לכלל חימוץ ואז צריכין לקש העיסה ע"י החלה לכהן שעי"ז מתגברין ע"י בחי'ימין ומעלין מחמץ למצה כנ"ל:
*{box-sizing:border-box;margin:0;padding:0;}
אות ד וע"כ נוהגין לדקדק לאפות לחם על שבת כדי להפריש חלה. וכ"ש בשו"ע שאפי' הוכלין פת עכו"ם אופין לחם לשבת כדי להפריש חלה כש"ש בא"ח סי' רמ"ב. וכן כל הלחם של שבת קורין אותו חלה. כי עיקר הפרשת החלה הוא כדי לזכות לקדושת שבת שהוא שמחת המצוה הנ"ל שמרגישין העוה"ב שהוא שבת בהמצוה בעצמה. שזהו בחי' שבת בחי' זכריהו מאחד בשבת וכו' ושמחה זו זוכין ע"ש בחי' מצה ע"י בחי' רעמים כנ"ל. שזה זוכין ע"י בחי' ימין שהוא בחי' החלה שנותנין לכהן כנ"ל. וע"כ צריכין לדקדק ביותר לקיים מצות חלה בלחם של שבת כנ"ל. וזה בחי' אכילה של שבת שהוא מצוה גדולה כי אכילת שבת הוא אכילה דקדשוה בחי' מן כש"ש בש"ע. שעושין באכילת שבת זכר למן שהי' כמונח בקופסא שזהו בחי' שתי המפות שהלחם של שבת נתון ביניהם וכו'. כי בשבת שהוא בחי' עוה"ה שמרגישין בעה"ז כשזוכין לקבל שבת כראוי ואז מצוה גדולה לאכול כי אז האכילה בקדשוה בבחי' מן בבחי' מצה. בחי' למען תמוצו והתענגתם בחי' עונג שבת. כ"ש רבינו ז"ל במ"א (בסי' נ"ז) וע"י אכילה כזו זוכין לשמחה של מצוה. שזהו עיקר עונג שבת שמרגישין תענוג ושמחת העוה"ב שהוא בחי' שבת בעוה"ז כנ"ל. וזהו לאכול ולשתות ולשמוח שזהו נאמר על שבתות וימים טובים כמובא במדרש כי אז האכילה בקדושה שעי"ז זוכין לשמחה היינו לשמחה של מצוה להרגיש העוה"ב בהמצוה בעצמה שזהו בחי' שבת כנ"ל:
body{background:#3a2a18;font-family:'EB Garamond',Georgia,serif;color:var(--ink);min-height:100vh;padding:40px 20px;}
אות ה וזה בחי' לחם משנה שאוכלין בשבת זהו בחי' משנה תורה שהוא בחי' לכן בארצם משנה יירשו.שזהו בחי' לא תירא לביתה משלג כיכל ביתה לבוש שנים. ודרז"ל לבוש שניים שהתורה כופלת דבריה בכל המצות. כ,שש השבת תשיב העניק תעניק נתון תתן פתח תפתח וכו' היינו שהתורה כופלת דבירה ברוב המצות ללמד שעיקר קיום המצות יהי' בשביל לעשות מצוה אחרת בשכר מצוה זאת כ"ש ששכר מצוה מצוה. שזהו עיקר שלימות קיום המצות בשמחה כנ"ל. וזהו בחי' לבוש שנים בחי' פתוח תפתחוכו' היינו שעיקר מצות הצדקה יהי' כדי שיזכה ליתן עוד צדקה וכמ וכן בכל המצות. וזהו בחי' משנה תורה בחי' לבוש שנים הנ"ל. וזהו לכן בארצם היינו גם בזהו העולם בארץ הזאת משנה יירשו שנזכה גם בזההעולם לשכר עוה"ב שהוא בחי' משנה בח'י משנה תורה. דהיינו שנזכה לעשות כל המצוות בשבילהמשנה בחי' לבוש שנים הנ"ל היינו כדי שנזכה לשנות ולכפול עוד לקיים מצוה שניה בשכר מצוה זאת בבחי' ששכר מצוה מצוה כנ"ל. וזהו בחי'לחם משנה של שבת שמקיימין ע"י האכיהל של שבת דייקא. כעי ע"י האכילה של שבת זוכין לישרת לב כנ"ל. שעי"ז זוכין לשמחה בבחי' לאכול ולשתות ולשמוח. ועיקר השמחה הוא בבחי' לחם משנה בחי' משנה תורה בחי' לבוש שנים הנ"ל. שהוא בחי' ששכר מצוה מצוה כנ"ל:
.page{max-width:820px;margin:0 auto;background:var(--parchment);border:2px solid var(--border);border-radius:4px;box-shadow:0 8px 40px var(--shadow);padding:60px 70px;}
וזהו בחי' אכילת מן שהוא בחי' מצה כנ"ל. שעי"ז זוכין לעשות המצוה בשמחה בשביל לעשות מצוה אחרת ומרגישין העוה"ב בהמצוה בעצמה עד שאין מבקשין שום שכר עוה"ב בשכר המצוה כנ"ל וזהו בחי' מן בחי' כי לא ידעו מה הוא שהוא בחי' תכלית הידיעה אשר לא נדע. כי שמחה זאת א"א לזכות כ"א כשמבטלין עצמו מכל וכל. עד שאין יודעין מעצמו כלל ומגיעין לבחי' תכלית הידיעה אשר לא נדעשזהו בחי' כי לא ידעו מה הוא. ואז אין רוצין שום שכר עוה"ב כלל:
And this is the aspect of Chalah and all priestly gifts (matenos kehunah) given specifically from food items, and principally from the produce of the Land: which are Terumah, Bikkurim, Ma’asros, and Chalah which comes last etc. For the reason Israel is subdued in exile at first in every place they are driven — this is because in every place there are very many holy sparks (nitzotzos) and holy souls that were thrust away, scattered, and dispersed there through the sin of the first Adam and through the sins of all generations until this very day. And these sparks and souls are always waiting and hoping that an Israelite man will come there. And as soon as an Israelite man comes there, they fall upon him, surround him, and cling to him, in order that he rectify them. And because these sparks are lodged among the nations and among the klippos [husks], which grip them and press them tightly — on account of this the Israelite man who comes there has great sufferings. For the klippos etc. and all the evil and alien thoughts and confusions etc. that come from them cling to him — because they see that the sparks want to be rectified. And the essential time of their clinging and provocations is when this man engages in some holy matter, for that is the time of rectification and redemption of the sparks from among the nations and klippos — as is known. All of this is understood in the writings of our master of blessed memory (Rabbaynu z”l) in many places, and is alluded to in the writings of the Zohar and all the writings of the holy Ari of blessed memory, which are among the great foundations upon which the Ari’s writings and the Zohar are built — as is known to the understanding, in countless places.
וזהו בחי' מצה שהוציאו ישראל ממצרים שהוא בחי' מן כנ"ל. וזוה ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצו תכי לא חמץ כי גורשו ממצרים וכו' וגם צדה לא עשו להם. מצות זה בחי' מחוות כ"ש רז"ל ע"פ ושמרתם את המצו. א"ת המצות אלא המצוות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה וכו'. וזהו וגם צדה לא עשו להם שזכו לקיים המצות בשמחה ולא בשביל שכר עוה"ב שהוא בחי' צדה שמכינין לעצמן ע"י המצות צדה לדרך כל הארץ כשרז,ל אורחא רחקיא וזוודא קלילא ואע"פ שהוא טוב מאד. ואשרי מי שזוכה לזה להכין לעצמו צדה לדרך רחוק מאד מאד כזה. אבל אין זה תכלי תהשלימות. כי עיקר השלימות הוא כשזוכין לשמור את המצות בבחי' מצה. בבחי' וגם צדה לא עשו להם שאין מכין לעצמו שום צידה בשעה שעוסק במצות כי אינו מכוון לשום שכר עוה,ב בשעת קיום המצוה רק עיקר שמחתו ותענוגו הוא המצוה בעצמה כנ"ל. וע"כ למדו רז"ל זריזות של המצוות ממצות כנ"ל. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה ומצוה הבאה לידך אל תחמיצנה רק עשה אותה מיד. כי זריזות המצוה בשלימות הוא ראק כשזוכין לבחי' מצה בשלימות דהיינו לקדושת המוחין שעיז"ז זוכין לשמחה הנ"ל שאין רוצין שום שכר עוה"ב רק שמחתו מהמצוה בעצמה ואז בוודאי אין מחמיצין את המצוה רק עושין אותה בזריזות גדול מאד מאד מאחר שכל שמחתו ותענוגו הוא רק מהמצוה בעצמה והוא מצפה תמיד שיזכהו הש"י לעשות מצוה. וע"כ כשבאה לידו בודאי הוא עושה אותה בזריזות גדול מאד וזהו שסמך התנא ששכר מצוה מצוה לאזהרת הזריזות של המצוה. כש"ש שם והוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה וכו' ששכר מצוה מצוה וכו' כי עיקר הזריזות הוא עי"ז שזוכין לשמחה הנ"ל שהוא בחי' ששכר מצוה מצוה. שעי"ז זוכין לקיים המצוה בזריזות גדול בבחי' הוי רץ למצוה קלה כנ"ל. וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א כי הזריזות הוא בחי' שמחה היפך העצלות והעצבות שהם ג"כ בחי' אחת. וזהו ויאפו את הבצק עוגות מצות. מצות זה בחי' זריזות המצוה בחי' הוי רץ למצוה קלה וכו' כנ"ל כדרך שאין מחמיצין את המצה וכו' כנ"ל. כי גורשו ממצרים זהו בחי'ובורח מן העבירה כי מצרים הוא בחי' מדור הקליפות. בחי' עבירות שמשם צריכין לברוח ולהתגרש בזריזות גדול בבחי' כי גורשו ממצרים בחי' ובורח מן העבירה כנ"ל. זוהו ולא יכלו להתמהמה היינו זריזות גדלו שזכו לברוח מן העבירה ולוץ למצוה שהוא בחי' מצה בזריזות גדול. וכל זה מחמת שזכו לשמחה הנ"ל שהוא בחי' וגם צדה לא עשו להם. שזהו בחי' ששכר מצוה מצוה וכו'. כי לא הכינו להם שום צדה לדרך דהיינו שכר עוה"ב. כי עיקר העוה"ב שלהם היא המצוה בעצמה בבחי' ששכר מצוה מצוה כנ"ל. נמצא שכל המשנה הנ"ל הוי רץ וכו' מפורשת בפסוק הנ"ל:
And this is the aspect of “let the burden of work be heavy upon the men” etc. (tichbad ha’avodah) (Shemos 5:9), the aspect of “and since I came to Pharaoh to speak in Your name, he has made things worse for this people” etc. (Shemos 5:23). And this is the great force of the length of the exile, particularly now — for the closer one gets to the end (ketz), the more all the opponents of holiness, and the klippos, desires, trials, and confusions etc., grow stronger and more provocative — as is explained elsewhere. And one needs very, very great strengthening against them, and to hope and wait for the salvation of Hashem at every moment and in every place where one comes in exile and wandering — until Hashem looks down and sees from Heaven. And then one will merit not only to go out and rise from there to freedom oneself, but also to clarify and raise from there very many sparks belonging to the portion of the root of one’s soul — in the aspect of “and he shall remain also to our G-d” — until even that place itself becomes sanctified in great holiness, where Torah will be taught publicly, in the aspect of the theatres and circuses etc. And this is the aspect of “and afterward they shall go out with great wealth” (v’acharay chain yaitzay’u birechush gadol) (Beraishis 15:14) — which was also said concerning this exile as is known. As our Sages of blessed memory said: “and also that nation” — to include the exile of all four kingdoms.
אות ו וזהו בח'י נעשה ונשמע שזכו ישראל בשעת קבלת התורה שזכו לקבל קיםו עשיית המצות בשביל לשמוע עוד מצוה אחרת בבחי' נעשה ונשמע שנעשה מוה זו כדי לזכות לשמוע ולעשות עוד מצוה אחרת בשכר מצוה זאת. כי המצוה השניה שמצפין לקיימה הוא בבחי' נמשע. כי נשמע הוא תשוקה ודביקות כמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א. היינו המצוה השניה שעדיין לא זכו לקיממה שמצפין לקיימה בשר מצוה זאת, הוא בחינת נמשע. וזהו נעשה ונשמע בחינת ששכר מצוה מצוה שזהו עיקר השמחה כנ"ל. ועל כן נעשה ונשמע נקרא שמחה. כשרז"ל על פסוק ושמחת עולם על ראשם שהוא בחי' הכתרים של נעשה ונשמע כי עיקר השמחה הוא כשזוכין לקיים המצוה בבחי' נעשה ונשמע שיעשה מצוה זאת כדי לעשות מצוה אחרת בבחי' ששכר מצוה מצוה כנ"ל. שזהו עיקר קבלת התורה כנ"ל:
.series-label{text-align:center;font-family:'Cinzel',serif;font-size:12px;letter-spacing:3px;text-transform:uppercase;color:var(--gold);margin-bottom:10px;}
Loading comments…