יבום ג

אות א ענין יבום וחליצה על פי התורה המתחיל שאלו את ר' יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא אמר להם: לכשיפול השער הזה וכולי (סימן נ"ז) והכלל כי עיקר הוא אמונת חכמים, ומי שפוגם באמונת חכמים ח"ו אין רפואה למכתו כמו שאמרו רז"ל וכולי, כי כל הרפואות מקבלין כח מהתורה כי מהתורה מקבלין כח המלאכים ויש להם בחינת ידים לקבל ולהשפיע למטה, כי כל הדברים גדלים על ידי המלאכים הממונים עליהם, כמו שאמרו רז"ל:

אין לך עשב שאין לו מלאך וכולי, והמלאכים מקבלים כח מהדיבורים של השם יתברך דהיינו התורה. ועיקר התורה נמסרה לחכמים והם יודעים לדורשה בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, ובלא החכמים אין יודעים שום דבר מהתורה, ועל כן מי שאין מאמין בדבריהם אין לו שום רפואה למכתו והוא מוכרח למות על ידה, כי אין לו מהיכן לקבל רפואה כי עיקר הרפואה היא מהתורה וכולי כנ"ל, והתורה היא רק אצל החכמים וכולי כנ"ל, כי כל הרפואות הם הרכבות שלוקחין כמה עשבים ומרכיבין אותן וכולי, ואלו הרכבות אין להם כח כי אם על ידי אמונת חכמים, כי החכמים גורעין ומוסיפין ודורשין ומרכיבין ומחברין אותיות התורה ממקום למקום, ודורשין אותה בי"ג מדות, ובלא זה אין יודעין שום דבר ושום דין והלכה מהתורה, ועל כן כל הרפואות שהם כולם על ידי הרכבות כולם מקבלים כחם מהתורה והעיקר מתורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים שהם מרכיבין ומחברין אותיות התורה ומשם מקבלין כח כל ההרכבות וכולי עיין שם היטב בתחילת המאמר ובסופו והבן היטב, ולבא לאמונת חכמים הוא על ידי נדר שהוא בחינת יעקב בחינת וידר יעקב נדר וכולי, ועל ידי זה זוכה לאמונת חכמים. כי הנדר הוא בחינת פליאות חכמה שהוא שורש החכמים. ועל ידי זה שב ומאמין בהם וכולי עיין שם. ועל ידי זה נתתקנים ידי המלאך הנ"ל, ועל ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות וכולי,ועל ידי זה עולה ומתענג בעונג שבת בחינת שין בת_שין תלת אבהן הנ"ל בת בחינת אמונה וכולי, ועונג שבת זה בחינת אכילה בקדושה, כי מאכילת שבת אין להסטרא אחרא שום חלק כלל וכלל ויכול לפעול באכילת שבת מה שפועל בתענית היינו להפיל אויביו לפניו וכולי. כי על ידי הכעס הבא מהכבד וכולי נתעורר המקטרג הגדול שהוא עשו הוא אדום וכולי שהוא מלא דם, ומן המקטרג הגדול נתעוררים מקטריגים על האדם הכועס וכולי וכולי, ואז צלו סר ופניו נופלים בבחינת למה חרה לך ולמה נפלו פניך וכולי, ועל ידי הצום והתענית מתקן זאת, כי ביום שאדם אוכל אז הכבד ניזון תחילה וכולי אבל כשמתענה אז המוח ניזון תחלה, ואז נכנע הכבד שהוא בחינת עשו וכולי כנ"ל, אבל כשזוכה לבחינת אכילת שבת אז אין צריך לצום כי פועל באכילתו מה שפעל על ידי הצום, כי אכילת שבת קדש היא וכל זר לא יאכל קדש, ואז נכנע הכבד, ואז נתבטל כחו בבחינת וכל שולטני רוגזין כולא ערקין ואתעברו מינה, ואז וכלא אהבה בחינת אהבה בתענוגים וכולי וכדי להרבות השלום צריך גם להרבות בצדקה וכולי, ויד חילוק בין השלום של התענית להשלום הנעשה על ידי עונג שבת כחילוק שיש בין חי למדבר, כי זה בחינת שלום שיש לו פה וזה בחינת שלום שאין לו פה וכולי, וזה בחינת מדינים ישבית הגורל וכולי, וזה בחינת נפילת שער ארם ג' פעמים עד שיבא משיח וכולי עיין שם כל זה היטב היטב:

אות ב וזה בחינת החיוב שמחויב כל אחד לעסוק בישוב העולם דהיינו לישא אשה ולהוליד ממנה בנים, והיא מצוה הראשונה בתורה, ומי שאינו משתדל בזה ואינו מניח ח"ו בנים בעולם אינו יכול לעלות למעלה וצריך תיקון על ידי יבום וחליצה, כי אשה יראת ה' זה בחינת אמונה מלכות כידוע בחינת אמונת חכמים שהוא תורה שבעל פה, כי איש ואשה הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כידוע, כי האדם הוא בחינת התורה כי כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם בחינת מצוות עשה ומצות לא תעשה שבתורה, וזה בחינת זאת התורה אדם כמובא בדברי רבינו ז"ל, וכמו שאין שלימות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה שנמסרה לחכמים, ועל כן צריכין אמונת חכמים דוקא כי בלא החכמים דהיינו בחינת תורה שבעל פה אין יכולין ליקח דבר מהתורה לא שום דין ושם הלכה, כי בהתורה הכל סתום, כי בהתורה אין מפורש כלל דיני תפלין אם לעשותן מכסף או מעור וכולי, וכן שאר כל המצות, ועיקר כל התורה אין יודעין רק על ידי החכמים, וכן כל החידושין שבתורה שמחדשין ומולידין מהתורה איזה חידוש, וכן קיום העולם וכל ההשפעות וכל הדברים שבעולם שכולם כאחד אין חיותם אלא מהתורה שהיא מחיה את כולם, ועיקר חיותם וקיומם והשפעתם הוא רק על ידי אמונת חכמים שהוא תורה שבעל פה, כי כל התורה תלוי בהם דייקא וכמובן במאמר הנ"ל, כי להם נמסרה התורה לדורשה וכולי, וכפי מה שהם דורשין את התורה בכל דור ודור כמו כן מתנהג העולם, כי זה אנו רואין שבכל עת וזמן ובכל יום ויום ממש נעשין שינויין גדולים, וכל אלו השינויים הוא כפי מה שחכמים מחדשין בתורה ומרכיבין אותיות התורה כמו כן נעשין שינויים במעשה בראשית ושינויים בכל העולם, שבזה היום יש גשמים הרבה ובזה היום יש יבישות, ובזה הזמן קר ולח וכולי וכיוצא שאר השינויים, וכן השינויים שבין בני אדם שזה עולה וזה יורד וזה בריא וזה להיפך, ולפעמים כובש זה המלך ולפעמים מלך אחר, וכיוצא בזה שינויים לאין קץ בכל עת וזמן הכל כפי מה שהחכמים מחדשין ודורשין את התורה בכל דור ודור, בבחינת ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, כמו שאמר רבינו ז"ל במאמר אין טוב אלא תורה וכולי אין טוב אלא צדיק וכולי, כי כל החידושים של מעשה בראשית שמחדש השם יתברך בכל יום תמיד הכל על ידי התורה, והעיקר תלוי על ידי הצדיקי הדור כפי מה שהם דורשים אותה בכל זמן וכולי וכנ"ל, כמו כן האדם שהוא בעצמו בחינת התורה כנ"ל והתורה היא בחינת עץ פרי עושה פרי וצריך לחדש בה תמיד חידושין דאורייתא ולהוליד ממנה דרשות וחידושין וזה עיקר קיום העולם כנ"ל, וכל זה תלוי באמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, כי מאן דגרם לאורייתא למיהוי יבישה וכולי עיין בזוהר הקדוש גודל העונש רחמנא ליצלן, ועל כן צריך אמונת חכמים דווקא וכנ"ל, וכן האדם אסור לו שיהיה עץ יבש וצריך לאולדא ולאפשא ולאסגא בעלמא כי כשנולד אדם בעולם ונמשך נשמה בעולם זה בחינת התחדשות התורה ממש כי האדם הוא בחינת התורה כנ"ל והוא קיום העולם כי לא תהו בראה לשבת יצרה, כי אין העולם מתקיים אלא בשביל ישראל שהם מקיימין התורה בכל דור ודור והם בעצמן בחינת התורה כי אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל כולא חד וכפי הנשמות שבכל דור ודור כמו כן נתחדשין חידושין דאורייתא בכל דור וכמו כן מתנהג העולם בכל דור ודור וזה עיקר קיום העולם וכולי וכנ"ל:

ועל כן אי אפשר לאדם להוליד ולהמשיך נשמה בעולם כי אם על ידי בחינת שאמונת חכמים שהוא בחינת תורה שבעל פה שזהו בחינת אשה יראת ה', כי כל הפעולות וכל ההולדות של האדם שהוא בחינת תורה שבכתב אי אפשר לעשות כי אם על ידה שהיא בחינת תורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים, וכמובא במדרש על פי לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכולי_אדם מביא חטין מן השוק אפשר חטים כוסס וכולי, אדם מביא פשתן אפשר פשתן לובש וכולי, כי לברר ולתקן כל הדברים ולעשות מהם הרכבה עד שיהיו ראויים למאכל או למלבוש, כי כל הדברים שבעולם כולם הם על ידי הרכבות כגון רוב המאכלים שצריכין לברר החטים ולטוחנן ולרקדם, ואחר כך להרכיב ולערב הקמח עם מים ומלח ועם שאר דברים כפי מה שרוצים, ואז דייקא נעשה מזה לחם או תבשיל, וכמו כן במלבושים וכיוצא, וכל אלו הרכבות נעשין דייקא על ידי האשה ששורשה וחיותה מבחינת תורה שבעל פה כידוע שמשם באין כל ההרכבות וכולי וכנ"ל, וכן ההולדה היא גם כן בחינת הרכבה שהוא בחינת גילגולי הנשמות כמובא בזוהר הקדוש בסוד הרכבת האילנות כי מרכיבין ומחברין זה הנפש עם זה הרוח וכולי, וזה הבירור וההרכבה אי אפשר שיהיה נעשה כי אם על ידי בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה שהוא בחינת אשה יראת ה' וכולי וכנ"ל, ועל כן צריך כל אחד להשתדל ולישא אשה ולהוליד ממנה בנים להמשיך נשמות ישראל בעולם על ידי אשה יראת ה' שזה בחינת חידושין דאורייתא שמחדשין ומולידין מהתורה על ידי אמונת חכמים דייקא וכולי וכנ"ל:

אות ג ואמונת חכמים נמשך על ידי נדר וכולי כנ"ל במאמר הנ"ל, וזה בחינת מה שהבעל מיפר נדרי אשתו כי כל חיות האשה ובנינה הוא על ידי בעלה כמובא בבחינת אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש וכולי, ועיקר בניניה על ידי נדר כי משם חיותה כנ"ל, כי אמונת חכמים תורה שבעל פה בחינת מלכות בחינת אשה יראת ה' בנינה וחיותה ממקום הנדר כידוע, וכל שורש חיותה שהוא בחינת נדר הכל נמשך על ידו כי הוא כלול מב' הבחינות מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי גם תורה שבעל פה שרשה בתורה שבכתב נמצא ששורש חיותה שהוא בחינת נדר נמשך גם כן על ידו כי אין מקבלת חיות כי אם על ידו, ועל כן הבעל תיכף כשנושא אשה הוא זוכה בהפרת נדריה כי הנדרים שמשם שורשה וחיותה הכל נמשך על ידו, ועל כן בידו להקימם או להפר אותם, וזה שסיימה התורה בסוף פרשת נדרים אלה הדברים אשר צוה ה' בין איש לאשתו וכולי, כי הנדרים הם הדברים שבין איש לאשתו כי משם נמשך אליה החיות על ידי בעלה כנ"ל, וזה מה שאמרו רז"ל בעוון נדרים אשתו של אדם מתה ח"ו וכולי, כי עיקר קיום אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' הוא על ידי נדר וכנ"ל, ועל כן יעקב כשהלך לישא אשה נדר נדר כי פסוק וידר יעקב נדר הנ"ל נאמר כשהלך לבית לבן לישא אשה וכנ"ל:

אות ד ועל ידי הנדר שעל ידי זה זוכה לאמונת חכמים על ידי זה מתנוצצים בו אורות האבות, ועל ידי זה זוכה לעונג שבת בחינת אכילה בקדושה, ואז נכנע השונא הגדול בחינת עשיו שהוא בחינת כבד כועס בחינת כבד מלא דם וכולי וזוכה לאהבה, וזוכה לשלום גדול כשמרבה בצדקה גם כן:

ועל כן זווגן של תלמידי חכמים בשבת כי אז בשבת מתחבר תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אז זוכין לאמונת חכמים תורה שבעל פה כנ"ל ומתחבר יחד עם תורה שבכתב שכלולה באבהן שהם שלשה קוי האמת בחינת תורה שבכתב בחינת יעקב שכלול מג' אבות, כי זה עיקר בחינת שבת כמו שכתוב בזוהר הקדוש רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד למישרי עלה רזא דאחד וכולי, והא אוקימנא דהוא אחד ושמו אחד הוא אחד, ושמו אחד זה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כידוע שמתיחדים יחד ברזא דאחד כולי, ואז האכילה בקדושה והכבד בחינת עשו נכנע, ואז הזווג בקדושה בבחינת התחברות תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואז אין תערובת פסולת בהטיפה הנמשכת כפי האכילה שאדם אוכל כי אז האכילה בקדושה ואין להסטרא אחרא שום חלק בהאכילה של שבת, ואז אין שם תערובת בהטפה מבחינת כבד כועס וכולי שזה עיקר הפסולת כמובא בזוהר הקדוש ואז כולא אהבה וזוכין לשלום שזהו גם כן בחינת קדושת הזווג כמו שכתוב בזוהר הקדוש, ואז זוכין להוליד בנים בקדושה על ידי השלום שזוכין על ידי שבת ועל ידי צדקה כנ"ל. כי עיקר ההולדה על ידי התחברות שני הפכים כי איש ואשה הם בחינת שני הפכים כמו שאמר רבינו ז"ל במדרש אגדה, וכמו שאמרו רז"ל: איש מזריע לובן שממנו כולי אשה מזרעת אודם וכולי, והם שני הפכים לבן ואדום, ואי אפשר שיהיה הולדה כי אם על ידי בחינת שלום כי עיקר השלום שמתחברין שני הפכים כמו שאמר רבינו ז"ל במדרש אגדה, נמצא שעיקר ההולדה על ידי אמונת חכמים שהוא בחינת אשה יראת ה' שעל ידי זה זוכין לשבת שהוא שעתא דזווגא, וזוכין לשלום שעיקר ההולדה בא משם כנ"ל. וזהו עיקר קיום העולם, כי עיקר קיום העולם וחיותו והשפעתו על ידי אמונת חכמים שהוא תורה שבעל פה שהוא בחינת אשה יראת ה' שהוא בחינת מלכות שמנהיג העולם בבחינת ותתן טרף לביתה וכולי, כי כל החידושין דאורייתא וכל ההולדות וכל ההשפעות שכולם בחינת הרכבות כולם על ידי בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה וכולי דייקא וכנ"ל:

אות ה וכשאין האדם זוכה להניח בנים בעולם זה בחינת פגם אמונת חכמים פגם השלום שהוא קיום העולם כנ"ל, כי מה שלא זכה להניח בנים ח"ו הוא מב' בחינת או שלא השתדל כלל לישא אשה ולאפשא בעלמא וזה בוודאי פגם אמונת חכמים תורה שבעל פה וכולי וכנ"ל, או שהשתדל ואף על פי כן לא זכה להבנות, וזה גם כן מחמת פגם אמונת חכמים מחמת שלא זכה לאמונת חכמים בשלימות, ומחמת זה לא זכה לשבת ולא זכה לשלום, ועל ידי זה לא זכה להוליד כי עיקר ההולדה על ידי השלום הבא כפי שלימות אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן כשאינו זוכה להשאיר אחריו בנים ח"ו אין לו במה להתלבש לעלות למעלה ונשמתו ערטילאי ח"ו, כי עיקר הלבושין הם מבחינת אמונת חכמים, ועל כן נקראים חלוקא דרבנן שבהם מתלבשת הנפש אחר פטירתה כמובא כי הם נמשכין על ידי החכמים דייקא בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה שכל התורה תלויה בהם דוקא, ועל ידי זה דיקא נעשה לבושין להנפש בחינת חלוקא דרבנן, דרבנן דייקא, ועל כן אז נקרא מת כמובא על פסוק איש כי ימות ובן אין לו, כי מי שאינו מניח בנים הוא נקרא מת אבל כשמניח בנים כשרים נקרא חי אפילו אחר מיתתו, כי עיקר המיתה באה מפגם אמונת חכמים כנ"ל במאמר הנ"ל בחינת דילמא חיויא דרבנן טרקיה וכולי, כי המיתה נמשכת מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת טוב ורע שנאמר בו ביום אכלך ממנו וכולי, ועיקר פגם עץ הדעת טוב ורע הוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי עץ הדעת טוב ורע זה בחינת הלכה שאינה פסוקה שאין זוכים לברר ההלכה לברר הכשר מן הפסול האסור מן ההיתר וכולי, וכל זה על ידי פגם אמונת חכמים כי החכמים מבררים האסור והמותר הכשר והפסול וכולי, וזה עיקר עבודתם וזה עיקר תורה שבעל פה, ומי שאין מאמין בהם נמצא שאינו יודע שום דין ושום הלכה ואזי הוא בבחינת פגם עץ הדעת טוב ורע שפגם בו אדם הראשון כי נתערב לפי בחינתו טוב ורע דהיינו איסור והיתר טמא וטהור וכולי, ועל כן היה עיקר הפגם של עץ הדעת על ידי האשה כי בה תלוי עיקר אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן הלך הנחש אליה לפתותה, ועל כן היה הפגם שלהם על ידי טעות שטעו ואמרו: כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, וזה בחינת פגם אמונת חכמים כי אין יודעים שום הנהגה ושום דין והלכה מהתורה כי אם על ידי החכמים כפי מה שהם מפרשים כי להם נמסרה התורה לדורשה ולפרשה כנ"ל, ועל כן העיקר הוא אמונת חכמים כנ"ל, ומי שאין מאמין בדבריהם הוא מהפך דברי אלקים חיים ואומר על אסור מותר וכולי כי אין יודעים לפרש דברי התורה כי אם על ידי אמונת חכמים כנ"ל, נמצא מי שנוטה מפשט האמת בדברי ה' ומפרש פירוש אחר של שקר, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה זה בחינת פגם אמונת חכמים כי פשט האמת תלוי בהחכמים כנ"ל, ובזה פגמו אדם ואשתו כי הם קיבלו המצוה מהשם יתברך ובוודאי קבלו אותה בבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אין מצוה בעולם שלא תהיה כלולה מב' בחינת אלו דהיינו שהיה לו כח בחכמתו לפרש דברי ה' כראוי, כי אדם הראשון היתה מעלתו גבוה מאד מאד, והם הלכו אחר עצת הנחש ונטו מפשט האמת בדברי ה' שזהו בחינת שאמונת חכמים, והם פגמו בזה והפכו דברי אלקים חיים, ואמרו היקש של שקר כשם שאין מיתה בנגיעה וכולי, נמצא שפגמו באמונת חכמים וכנ"ל כי עיקר פגם עץ הדעת טוב ורע הוא פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נתערב טוב ורע אסור ומותר כשר ופסול, כי אין יכולין לברר האסור והמותר כי אם על ידי אמונת חכמים וכולי כנ"ל, ועל כן היה הפגם על ידי האכילה, כי עיקר תיקון האכילה דקדושה שהוא בחינת אכילת שבת כנ"ל במאמר הנ"ל הוא על ידי תיקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן נגזר עליו מיתה לדורות ואין אדם שימלט מזה כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה בעולם בבחינת דילמא חיויא דרבנן טרקיה וכולי, ועל כן כל זמן שלא יתתקן חטא אדם הראשון בשלימות דהיינו תיקון אמונת חכמים בשלימות שזה לא יתתקן עד ביאת המשיח כידוע, שחטא אדם הראשון צריך להתברר ולהתתקן עד ביאת המשיח, כי גם ביאת המשיח תלוי בתיקון אמונת חכמים כמבואר במאמר הנ"ל המתחיל אימתי בן דוד בא, והתשובה היתה כשיפול שער ארם נפילה אחר נפילה וכולי, וכל זה תלוי על ידי תיקון מאמונת חכמים כמבואר שם במאמר הנ"ל בסופו מעיין שם, ועל כן כל זמן שחטא אדם הראשון שהוא פגם אמונת חכמים אינו נתתקן בשלימות אי אפשר להמלט מן המיתה, כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה והוא מת בה כנ"ל במאמר הנ"ל בבחינת דילמא חיוויא דרבנן טרקי' וכולי, ועל כן נקרא חיוויא דרבנן כי זה עיקר זוהמת הנחש כשפוגמין באמונת חכמים שהוא חטא אדם הראשון שמשם נמשך זוהמת הנחש שהטיל בחוה, בחוה דייקא שהוא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים וכנ"ל, אבל כשמניח בנים אחריו זהו תיקון לחטא אדם הראשון כי הבנים שמולדין הם בירור ותיקון חטא אדם הראשון כידוע, כי הבנים שמולידין נמשכין מבחינת שלום מבחינת אמונת חכמים כנ"ל שזהו תיקון חטא אדם הראשון שפגם בזה, וכן הם ממלאין מקומו ועוסקים אחר כך גם כן לברר ולתקן פגם אמונת חכמים שהוא כלל התורה, נמצא כשמניח בנים זהו תיקון חטא אדם הראשון תיקון אמונת חכמים, ועל כן אינו נקרא מת כי עיקר המיתה מפגם אמונת חכמים חטא אדם הראשון וכנ"ל, אבל כשאינו מניח בנים ח"ו נמצא שלא זכה לתקן זה הפגם של אמונת חכמים ולא הניח אחריו מי שיעסוק בזה התיקון, ועל כן זה נקרא מת כמובא וכנ"ל, ועל כן אין לו במה להתלבש כי אין לו חלוקא דרבנן, דרבנן דיקא כנ"ל, וזה בחינת כי ערום אנכי הנאמר באדם הראשון אחר שפגם פגם הנ"ל דהיינו פגם אמונת חכמים, כי עיקר הלבושין נמשכין משם בחינת חלוקא דרבנן כנ"ל:

אות ו ותיקונו על ידי אחיו, על ידי אחיו דייקא בחינת אח לצרה יולד כי עיקר התיקון על ידי האח, כי עיקר הפגם של זה המת שלא הניח בנים בעולם הוא בחינת פגם אמונת חכמים שהוא פגם האהבה והשלום כנ"ל, ועל ידי זה אינו יכול לעלות למעלה, כי על ידי פגם אמונת חכמים אינו זוכה לעונג שבת ואז מתגבר השונא והמקטרג הגדול שהוא עשו כמבואר במאמר הנ"ל, והוא השונא והמקטרג בעלמא דין ובעלמא דאתי ואינו מניח את הנשמה לעלות כשלא זכה להבנות בעולם להניח בנים ולתקן אמונת חכמים, כי על ידי פגם אמונת חכמים נתעורר המקטרג הנ"ל וכמובן במאמר הנ"ל, והמקטרג והשונא הנ"ל הוא עשו שהיתה שנאתו גדולה כל כך, עד אשר שיחת רחמיו מאחיו ורדף את אחיו יעקב, וזה עיקר התגברות השנאה הנמשך מפגם אמונת חכמים שאפילו אח שונא את אחיו אף על פי שדרכם לאהוב זה את זה, כי מתעורר השונא הגדול שהוא עשו אחיו של יעקב שרדף את אחיו, וכל זה נמשך מחטא אדם הראשון שפגם באמונת חכמים, ועל ידי זה התגברה ח"ו זוהמת הנחש ונולד קין קינא דמסאבותא כי נמשך מזוהמת הנחש, והוא השונא והרוצח הראשון שהרג את אחיו הבל ולא הניחו לאשתרשא בעלמא להוליד בנים בעולם אשר משם נמשכין כל גילגולי הנשמות כי הם היו כלולים מכל הנשמות, ועיקר היבום שהוא בחינת גילגולי הנשמות נמשך משם, ומשם נשתלשלה השנאה בעולם כי באחד אין שייך שנאה ומחלוקת, וכל זמן שהיה אדם יחידי בעולם לא היה שייך שנאה ומחלוקת, ומאחר שפגם באמונת חכמים שעל ידי זה פגם בשבת, ואזי אין יכולין להכניע ולבטל השנאה, ונתעורר השונא הגדול על ידי פגם האכילה של חול שמשם מתגבר כבד כועס כמבואר היטב במאמר הנ"ל וכנ"ל, ועל ידי זה נתעורר שנאה בין שני אחים הראשונים בעולם והרג קין את אחיו הבל, וזה בעצמו בחינת עשו שרדף את אחיו יעקב כי עשו הוא בחינת זוהמת הנחש בחינת קין, ועל כן רדף את אחיו כי זה עיקר השנאה והרציחה שנמשכה מקין שהוא השונא והרוצח הראשון שבא מזוהמת הנחש מפגם אמונת חכמים שאפילו על אחיו אין לו רחמנות כי הרג את אחיו את הבל, ומשם מהריגת קין את אחיו הבל נשתלשלה השנאה, ועיקר השנאה כשאח שונא את אחיו כמו עשו שרדף את אחיו יעקב, כי זה עיקר התגברות השנאה היפך האהבה מהיפך אל היפך ממש, וזה בחינת תשב באחיך תדבר שהכתוב מוכיח על גודל השנאה עד שאפילו על אחיו יש לו שנאה והוא דובר עליו רעות, וזה שמזכיר הכתוב כמה פעמים רשעת עשו הרשע ושנאתו הגדולה על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו וכולי מחמס אחיך יעקב תכסך בושה, ומזכיר בכל פעם על שרדף את אחיו, כי זה עיקר רשעתו ושנאתו, כי זה עיקר השנאה הנמשך מרוצח הראשון שהוא קין כנ"ל, וזה בחינת מה שנאמר בירבעם שהתגבר בו זוהמת הנחש ונאמר בו: כי הוא בין אחים יפריא, כי זה עיקר הפגם שהתגבר השנאה שבין אחים שהוא שנאת עשו לאחיו יעקב, כי ירבעם חטא ופגם הרבה מאד באמונת חכמים במלכות בית דוד כי דרש חג האסיף הוא במרחשון כמו שאמרו רז"ל וכיוצא בזה, ועל ידי זה חטא בכל התורה כולה וכפר בעיקר, ועל כן התגבר השנאה שבין אחים בחינת כי הוא בין אחים יפריא כנ"ל, כי עיקר ההולדה בא משלום כנ"ל שנמשך מאמונת חכמים כנ"ל, ועל כן האחין הנולדין בקדושה על ידי בחינת שלום בחינת אמונת חכמים ראוי שיהיה ביניהם אהבה ושלום גדול כי משם שורשם, אבל כשנולד ח"ו מזוהמת הנחש מפגם השלום אזי יש לו שנאה גדולה אפילו על אחיו, כי נמשך מבחינת שנאה כמו קין שנמשך מזוהמת הנחש מבחינת שנאה ומחלוקת, ועל כן הרג את אחיו וכן עשו וכולי וכנ"ל. כי עיקר השלום על ידי אמונת חכמים, כי החכמים הם בחינת תורה שבעל פה והם מבררים ההלכה האסור והמותר וכולי כנ"ל, ועל ידי זה נעשה שלום גדול ונתבטל המחלוקת והשנאה כמבואר בדברי רבינו ז"ל במדרש אגדה. וזה בחינת שבת שלום שזוכין על ידי אמונת חכמים כנ"ל, כי בשבת נעשה שלום ונתברר ההלכה, כי ששת ימי החול הם בחינת אסור ומותר כשר ופסול טמא וטהור כמובא, ועל ידי שבת נתבררים הששת ימי החול היינו שנתברר האסור והמותר, כי עיקר תיקון ובירור של ששת ימי החול נשלם בשבת כי אז נעשה שלום ונתברר ההיתר מן האיסור וכולי, כי עיקר שלימות תורה שבעל פה דהיינו הלכה פסוקה בבירור הוא בשבת שאז נכלל הכל ברזא דאחד בבחינת הוא אחד ושמו אחד וכנ"ל, וזה שכתב רבינו ז"ל במאמר הנ"ל שעל ידי אמונת חכמים זוכין לשבת וזוכין לשלום כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, היינו מי שזוכה לאמונת חכמים שהם מבררין ששת ימי החול על ידי בחינת ששה סדרי משנה ומבררין ההיתר מן האיסור וכולי, על ידי זה זוכין לשבת שהוא בחינת שביתה מן הבירורים כי אז נתגלה שלימות תורה שבעל פה בחינת הלכה פסוקה וכולי שמשם נמשכין כל מיני מחלוקת כנ"ל וכמובא במדרש אגדה, ועל כן על ידי פגם אמונת חכמים שהוא פגם אדם הראשון על ידי זה נתעורר שנאה ומחלוקת, כי מתגבר השונא הגדול שרדף את אחיו יעקב כנ"ל:

נחזור לענינינו, נמצא שעיקר פגם מהשנאה הוא שנאת אח לרעהו שהוא היפך האהבה מהיפך אל היפך שזהו בחינת שנאת עשו שהוא השונא הגדול שמשם נמשך עיקר השנאה, ומשם עיקר הפגם והעונש של זה המת בלא בנים שפגם באמונת חכמים כנ"ל, כי על ידי זה התגבר עשו שהוא בעצמו היצר הרע ועל ידו בעצמו העונש לאחר מיתה כמובא, ומחמת זה שאינו יכול לעלות וכולי וכנ"ל, ועל כן תיקונו על ידי אחיו דייקא, כי על ידי שמשתדל אח להציל ולהגביה את אחיו על ידי זה נכנע שנאת עשו שרדף את אחיו שזה עיקר בחינת השנאה, ועל כן יש כח להאח דייקא לתקן את אחיו כי הוא מכניע שנאת עשו אחי יעקב שבזה תלוי עיקר התיקון כשמבטלין שנאתו כנ"ל:

אות ז ועיקר התיקון של היבום שמתקן אחיו את נפש המת הוא על ידי בחינת ההוא רוחא דשדי בגוה כמובא בסבא משפטים ובכתבי האריז"ל, כי ההוא רוחא דשדי בגוה שעל ידי זה נעשית כלי והוא עיקר חיותה כמו שמובא בכתבים על פי ויהי בצאת נפשה וכולי הוא בחינת בנימין כמבואר בכתבים, והוא נמשך מבחינת נדר, כי זה ידוע שנדר הוא בבינה אימא עילאה בחינת יום הכפורים תשובה שמתחילין אז כל נדרי כידוע, ומשם נמשך ההוא רוחא דשדי בגוה שהוא בחינת בנימין כמובא בכתבים בשער קריאת שמע שעל המטה בפרי עץ חיים עיין שם, וזה בחינת מה שלא נולד בנימין שהוא בחינת ההוא רוחא כנ"ל עד ששילם יעקב את נדרו, וכן נסמך לידת בנימין לקיום הנדר של יעקב, כמו שכתוב בפרשת וישלח: ויצב יעקב מצבה ויצוק עליה שמן ויקרא יעקב את שם המקום וכולי בית אל, ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ וכולי ותלד רחל וכולי, ואז דייקא נולד בנימין אחר קיום נדרו של יעקב דייקא, כי בנימין נמשך משם מבחינת הנדר שמשם נמשך ההוא רוחא דשדי בגוה שנעשית כלי על ידי זה, והוא עיקר חיותה כי עיקר חיות וקיום של אשה יראת ה' בחינת רחל בחינת תורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים הוא על ידי נדר בחינת וידר יעקב נדר כמבואר במאמר הנ"ל, ועל כן נדר יעקב הנדר כשהלך לישא אשה יראת ה' כנ"ל, ועל כן בית המקדש בחלקו של בנימין כי עיקר הבית מקדש נמשך מבחינת נדר היינו מנדרו של יעקב, כי זה בעצמו היה הנדר של יעקב והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים שהוא אבן שתיה מקום הבית מקדש, ועל כן בית המקדש שם היו מביאין כל הנדרים ונדבות, וכן בנין בית המקדש היה על ידי נדרים ונדבות מה שנדר כל אחד ואחד, כי הבית המקדש נמשך מבחינת נדר ועל כן הוא בחלקו של בנימין כנ"ל, כי עיקר הבית המקדש הוא בחינת תיקון אמונת חכמים תורה שבעל פה בשלימות שהוא תיקון כל החטאים שבאים מחטא אדם הראשון שפגם בזה, כי בבית המקדש נתתקנו ותכפרו כל החטאים שכולם באים מחטא אדם הראשון מפגם אמונת חכמים שהוא כלל כל התורה, ועל כן נקרא הבית המקדש הר המוריה שמשם יוצאה הוראה, כי שם היו יושבין סנהדרין גדולה בלשכת הגזית וחותכין הלכות, ושם עיקר הבירור של ההלכות ועיקר אמונת חכמים תלוי בהם כי עליהם נאמר עיקר הפסוק וקמת ועלית אל המקום וכולי לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ומי שממרה על פיהם הוא זקן ממרא, נמצא שעיקר תורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים תלוי בבית המקדש שבנאו דוד ושלמה המלך שהם בחינת מלכות בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה כנ"ל, ועל כן עיקר הבית מקדש נמשך מבחינת נדר מנדרו של יעקב וכולי כנ"ל, כי עיקר אמונת חכמים הוא על ידי נדר כנ"ל, ועל כן כשרצה דוד המלך עליו השלום למצוא מקום הבית המקדש הוכרח לעלות לבחינת נדר, וזה בחינת אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, לאביר יעקב דייקא, שהוא התחיל לגלות מקום הבית מקדש על ידי בחינת נדר כנ"ל, וזהו עד אמצא מקום לה' משכנות וכולי, דהיינו מקום הבית מקדש שהואש תיקון אמונת חכמים שתלוי בבחינת נדר כנ"ל:

נמצא שבחינת ההוא רוחא הנ"ל הוא בחינת נדר בחינת בנימין, ועל כן על ידי זה יכול אחיו היבם לתקן את נפשו על ידי שהתחיל זה המת לתקן בחינת אמונת חכמים על ידי ההוא רוחא כנ"ל שנמשך מבחינת נדר, שעל ידי זה מתקן בחינת אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' כי משם עיקר חיותה כנ"ל, ועל כן על ידי זה מתקן היבם את נפש המת שעיקר פגמו על ידי אמונת חכמים, כי בחינת אמונת חכמים נתתקן על ידי בחינת ההוא רוחא שנמשך מבחינת נדר בחינת בנימין וכנ"ל:

אות ח ואם לא יחפוץ האיש לקחת וכולי ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכולי, ונגשה יבמתו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וכולי, כי המנעלים הם שמירה להרגלין, והרגלין הם בחינת אמונה בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה בחינת מלכות שהיא בחינת רגלין בחינת צדק לפניו יהלך וכולי כמובא, וזה בחינת מה שמובא בתיקונים נעל דא איתתא, כי הוא בבחינת אמונת חכמים שהוא בחינת אשה יראת ה' בחינת רגלין כנ"ל, כי המנעל נמשך ונשתלשל ממקום גבוה מבחינת בינה ששם מקום הנדר, כי נעל בגימטריא קנ"א כמו שכתוב בכתבים, וזה בחינת מה שאמר אברהם: הרימותי ידי אל ה' אל וכולי אם מחוט ועד שרוך נעל, הרמת יד זה בחינת נדר ושבועה כמו שפירש רש"י שם, כמו שכתוב: וירם יד ימינו ושמאלו וישבע וכולי, כי מבחינת נדר ושבועה משם נמשך בחינת מנעלים בחינת שרוך נעל, וזה שאמרו רז"ל כתפילין כך מנעלים כי מנעלים נמשכין מבחינת רצועה של תפילין, כמו שדרשו רז"ל: בזכות שאמר אברהם ועד שרוך נעל זכו בניו לרצועה של תפילין, כי תפילין הם אימא על ברא בחינת אם לבינה שהוא בחינת נדר כידוע ומשם נמשכין בחינת מנעלים כנ"ל, ועל כן מחמת שהמנעלים הם נמשכין מבחינת נדר שעל ידי זה מקימין האמונה הנפולה כנ"ל על כן הם שמירה לרגלין כנ"ל, ואז כשזוכין למנעלים כאלו שהם בחינת אמונת חכמים שנמשך מבחינת נדר כנ"ל, אז משבחו הכתוב מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב ודרשו רז"ל: ברתא דאבהן, כי על ידי המנעלים שהם בחינת אמונת חכמים שנמשך על ידי הנדר על ידי זה זוכה לאור האבות, וזוכה לעונג שבת שהוא בחינת שין בת שין תלת אבהן בת בחינת אמונה כמבואר במאמר הנ"ל, וזהו בת נדיב ברתא דאבהן בחינ שבת שין שת, וזהו חמוקי ירכיך זה בחינת רגלין בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, וזה שדרשו רז"ל מה ירך בסתר וכולי זה בחינת סתרי תורה בחינת פליאות חכמה שזהו בחינת מקום הנדר שהוא פליאות חכמה בחינת סתרי תורה ששם החכמים מושרשים ומשם עיקר הקמת אמונת חכמים כמבואר במאמר הנ"ל, וזה שסיים הפסוק מעשה ידי אמן, ודרשו רז"ל: מעשה ידי אומנתו של הקב"ה, כי אמונת חכמים שכל התורה תלויה בהם זה עיקר האומנות של הקב"ה. כי השם יתברך ברא את כל העולם וכל אשר בה על ידי התורה כמו שכתוב ואהיה אצלו אמון אומן, ועיקר האומנות היה על ידי בחינת תורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים, כי כל התורה בידם וכל בנין העולם וקיומו על ידם דייקא וכולי וכנ"ל, וזהו מעשה ידי אמן מעשה ידי אומנתו, כי עיקר אומנתו כביכול הוא רק על ידי בחינת החכמים בחינת תורה שבעל פה בחינת אמונת חכמים בבחינת וכל מעשהו באמונה וכנ"ל:

ועל כן כשלובשין המנעלים בבוקר מברכין שעשה לי כל צרכי, ולכאורה תמוה מאד מפני מה אין מברכין על שום מלבוש ואפילו על מלבוש חשוב, וכן על שום דבר שבעולם אין מברכין שעשה לי כל צרכי רק על מנעלים מברכין שעשה לי כל צרכי, כי באמת בהמנעלים כלולים כל צרכי האדם, כי כל צרכי האדם הכל נמשך מהתורה כי היא מחיה את הכל וממנה נמשכין כל מיני השפעות שבעולם, אבל אי אפשר לקבל שום השפעה מהתורה כי אם על ידי אמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה, והמנעלים הם שמירה לרגלין והם בבחינת אמונת חכמים, נמצא שכל צרכי האדם הכל כאשר לכל תלוי בהם, ועל כן מברכין עליהם דייקא שעשה לי כל צרכי כי בהם דייקא כלולים כל צרכי האדם כנ"ל:

וזה שהזהירו רז"ל מאד על לבישת מנעלין כמובא בגמרא, וזה בחינת מה שאמרו רז"ל: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו, כי הם העיקר וכל מה שיש לאדם אינו נחשב כלל בלא מנעלים, כי מבחינת מנעלים שהם בחינת אמונת חכמים משם נמשך כל מה שיש לאדם וכל צרכיו כנ"ל, ועל כן כשאין לו מנעלים צריך למכור כל מה שיש לו כדי ליקח מנעלים כי בהם תלוי הכל כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל:

לעולם ימכור אדם וכולי ויקח מנעלים וכולי, לעולם ימכור אדם וכולי וישא בת תלמיד חכם, כי שניהם בחינה אחת, כי נעל דא איתתא כנ"ל והעיקר לישא בת תלמיד חכם כי היא האשה היא בחינת אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן צריך לישא בת תלמיד חכם כי היא סמוכה בוודאי יותר לבחינת אמונת חכמים מאחר שהיא בת תלמיד חכם, נמצא שהמנעלים בקדושה הם בחינת גבוה מאד בחינת אמונת חכמים הנמשך מבחינת נדר כנ"ל:

אות ט ועל כן ביום הכפורים חולצין המנעלים, כי יום הכפורים הוא סליחת העוונות על ידי התשובה, ואז מתחילין כל נדרי כי יום הכפורים היא בחינת בינה תשובה בחינת נדר, ואז כשעולין לשם אין צריכין מנעלים כי עולין לשרשן, כי אז ביום הכפורים אנו עולין לבחינת עולם הבא למקום הנדר ששם שורש השתלשלות המנעלים, ואז אין צריכין מנעלים:

וזה בחינת של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו וכולי, כי עיקר בחינת המנעלים נתהוו אחר חטא אדם הראשון שאז צריכין מנעלים שהם בחינת תיקון עץ הדעת טוב ורע, כי המנעלים הם בבחינת כתנות עור שהם בחינת תיקון החטא של אדם הראשון, כי קודם חטאו היה בחינת כתנות אור כי היה כולו טוב כמו שיהיה לעתיד בחינת ה' אחד ושמו אחד. שהיה כלול יחד תורה שבכתב ותורה שבעל פה באחדות גמור, ואז אין צריכין מנעלים כלל שהם בחינת כתנות עור כי אז היה בחינת כתנות אור באלף כידוע, כי המנעלים שהם בחינת כתנות עור שם הוא בחינת הבדלה שזהו בחינת מה שמסתכלין בצפרנים שהם בחינת כתנות עור במוצאי שבת בשעת הבדלה, כי שם עיקר בחינת הבדלה להבדיל בין הטמא והטהור בין האסור והמותר וכולי, כי מנעל של עור זה בחינת תיקון עץ הדעת טוב ורע, ועל ידי שמבדילין בין קדש לחול נתבררין בחינת כתנות עור בחינת המנעלים, ואזי המנעלים הם בירור ותיקון פגם עץ הדעת טוב ורע דהיינו תיקון אמונת חכמים, כי מחמת שפגם אדם הראשון בעץ הדעת הוכרח להתלבש בכתנות עור בחינת מנעל של עור כי בהעור מעורב טוב ורע כמובא בכתבים, ועל ידי שמבדיל ומברר אותם בסוד הבדלה הם עיקר התיקון של פגם עץ הדעת וכולי, ועל כן ביום הכפורים שאז סליחת עונות שכולם נמשכין מחטא אדם הראשון, נמצא שאז ביום הכפורים הוא בחינת תיקון חטא אדם הראשון על כן אסור ללבוש מנעלים אז כי אז עולין למעלה למעלה מהם לבחינת עולם הבא שאז מתתקן העולם כמו שהיה אדם הראשון קודם החטא שלא היה צריך אז מנעלים, כי היה אז כתנות אור באלף, וכן בבית המקדש שהוא בחינת נדר שהוא שורש המנעלים אסור ללבוש שם גם כן מנעלים, ושם בבית המקדש הוא גם כן סליחת עונות תיקון החטא של אדם הראשון, ועל כן המנעלים פוגמין שם כי אין שם אחיזת הרע כלל רק כולו טוב, וזה בחינת של נעליך כי המקום וכולי:

אות י וכן ליהפך בתשעה באב שאז היה חורבן בית המקדש אסור גם כן ללבוש מנעלים, כי המנעלים הם לכל אחד לפי בחינתו, היינו כי מי שזוכה לאמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה בשלימות שזה נמשך מבחינת נדר בחינת בינה תשובה בחינת יום הכפורים כנ"ל, אזי זוכה להמשיך משם מבחינת נדר בחינת בינה אור להלביש אותו בסוד החשמ"ל שהוא שמירה להאדם כמובא, ומשם נמשך למטה מנעלים על רגליו, נמצא שהמנעלים שלו נמשכין ממקום הנדר והם בסוד החשמ"ל שהוא בחינת שמירה לרגלין, כי עיקר השמירה משם כידוע, כי מאחר שזכה לאמונת חכמים תורה שבעל פה זכה לבחינת הבדלה דהיינו שנתברר האיסור וההיתר וכולי, ואז המנעלים שהם בחינת כתנות עור ששם בחינת הבדלה נבררין, ואזי נכללין בקדושה בבחינת חשמ"ל, ואזי הם עיקר השמירה להרגלין לבחינת אמונת חכמים שלא יתקלקל ח"ו בבחינת רגלי חסידיו שימור וכולי כי עיקר השמירה מבחינת חשמ"ל, וזה בחינת תיקון חטא אדם הראשון על ידי בחינת כתנות עור שהלבישם השם יתברך אחר החטא, כי כשזוכה נכללין כולם בקדושה בבחינת חשמ"ל, ואז הם עיקר השמירה והתיקון כנ"ל, וכל זה זוכה כל אחד לפי מה שזוכה לבחינת אמונת חכמים כן זוכה לבחינת מנעלים דקדושה הנ"ל שהם בחינת מנעל של תלמידי חכמים שעליהם נאמר: מה יפו פעמיך בנעלים וכולי כנ"ל:

אבל מי שפוגם ח"ו באמונת חכמים, מכל שכן מי שמזלזל בדבריהם או מבזה אותם ח"ו, ואזי אינו זוכה לבחינת הבדלה להבדיל ולברר בין הקודש ובין החול בין טמא לטהור וכולי, ואז נתערב טוב ורע ח"ו, ואז המנעלים שבהם סוד ההבדלה הם בבחינת עץ הדעת טוב ורע ממש מאחר שאינו זוכה להבדיל ולברר ואלו המנעלים, לא די שאינם יכולים לשמרו אדרבא על ידם נפגם ח"ו יותר, כי זה ידוע שעיקר יניקתם של הקליפות הוא על ידי עץ הדעת טוב ורע דייקא, נמצא שעל ידי בחינת מנעלים כאלו הם יכולים לינק יותר ח"ו, וזה שחייבו רז"ל עונש להמבזה תלמידי חכמים או מזלזל בדבריהם לחלוץ מנעליו דייקא, כי המזלזל בדברי חכמים חייב נידוי, ואזי חייב בחליצת מנעלים כי מאחר שפגם באמונת חכמים וזלזל בדבריהם עיקר הפגם מגיע לבחינת רגלין שהם בחינת אמונה כנ"ל, ועיקר הפגם שנסתלקין ממנו קדושת המנעלים הנ"ל, והמנעלים שלו הם בבחינת עץ הדעת שעיקר יניקתם משם, ועל כן צריך לחלצם שלא יתגברו יותר על ידי זה. וזה בחינת מה שאמרו רז"ל: בשעת השמד אפילו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור, ותפסו ערקתא דמסאני דייקא, כי עיקר קדושת ישראל שהוא בחינת אמונת חכמים שכל התורה תלויה בהם הוא לברר ולתקן פגם עץ הדעת על ידי בחינת כתנות עור שהם בחינת מנעלים דקדושה, ומנעלים של עכו"ם מנעלים דסטרא אחרא הם בהיפך מזה כי עיקר יניקתם מפגם המנעלים וכולי כנ"ל, ועל כן כשהעכו"ם רוצים בשעת שמד לשנות קשירת המנעלים דהיינו שהם רוצים להתגבר על ידי המנעלים דייקא, על כן צריך ליהרג על זה, ועל כן תפסו ערקתא דמסאני דייקא, כי משם עיקר יניקתם כשנפגמין המנעלים ח"ו:

וזה בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב שאז נחרב בית המקדש שהוא בחינת נדר שמשם נמשכין בחינת אמונת חכמים בחינת מנעלים דקדושה, ועיקר חורבן בית המקדש על שפגמו באמונה בבחינת אמונת חכמים כמו ירבעם וחבריו כנ"ל, וכמו שכתוב: ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים וכולי, ועל כן אז בתשעה באב ביום החורבן שאז נסתלקין בחינת מנעלים דקדושה שנמשכין מבחינת בית המקדש בחינת נדר וכולי כנ"ל על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן חייבין אז לחלוץ המנעלים כדי שלא יתגברו יותר וכולי וכנ"ל. וזהו בעצמו חליצת המנעלים של אבילות ח"ו, כי עיקר המתה על ידי חטא אדם הראשון על ידי פגם אמונת חכמים וכולי כנ"ל, ועל כן חייב בחליצת מנעלים וכולי וכנ"ל כי אז הוא בחינת פגם הרגלין על ידי פגם אמונת חכמים, וזה בחינת רגליה יורדות וכולי, ועל כן צריך לחלוץ המנעלים שלא יתגברו יותר ח"ו וכולי וכנ"ל, וכל אלו שחייבום רז"ל בחליצת מנעלים כגון אבל ומנודה או בתשעה באב עיקר הכונה היא בשביל תשובה, כמובא בספרים ובשלחן ערוך שזה עיקר הכונה כדי שיתביישו וישובו, כי כשמוכרח לחלוץ מנעליו ח"ו הוא בושה גדולה רחמנא ליצלן, כי עיקר כבוד האדם הוא על ידי המלבושים שהם בחינת כבוד כמבואר במדרש אגדה, וכל יופי המלבושים אינו נחשב כלל בלא מנעלים כנראה בחוש שאפילו אם ילבוש האדם כל מיני מלבושי כבוד כשלא יהיו לו מנעלים ברגליו בוודאי יהיה לללעג ולקלס, נמצא שעיקר יופי המלבושים שהם בחינת כבוד תלוי במנעלים, וזה בחינת מה יפו פעמיך בנעלים כי היופי והפאר תלוי במנעלים דייקא, וכשאין לו מנעלים ח"ו מתבייש מאד והבושה הוא בחינת תשובה כמו שאמר רבינו ז"ל במדרש אגדה. כי חליצת המנעלים שחייבו רז"ל לכל הנ"ל לא חייבו אלא משום תשובה כנ"ל, וזהו התיקון שלהם כי מאחר שמתביישין ושבים בתשובה על הפגם שלהם והתשובה הוא בחינת יום הכפורים בחינת בינה מקום הנדר, וכשעולין לשם אין צריכין כלל מנעלים כי שם שורש המנעלים דקדושה וכנ"ל, נמצא שבמה שפגמו נתתקנו והירידה היא תכלית העליה, כי על ידי מה שהוכרחו לחלוץ המנעלים מחמת שפגמו באמונת חכמים וכולי וכנ"ל על ידי זה זוכין לתשובה, ועל ידי זה עולין לבחינת יום הכפורים בחינת נדר ששם אין צריכין מנעלים, כי אין שם שום הבדלה ובירור כלל רק כולו טוב כי הוא בחינת עולם הבא וכולי וכנ"ל שזהו בחינת חליצת המנעלים ביום הכפורים, ושם על ידי בחינת התשובה נתתקנין ואזי זוכין להמשיך משם מנעלים דקדושה הנ"ל, ועל כן אחר כך חוזרין ולובשין את המנעלים אחר שקיבלו עליהם את הדין ושבו בתשובה שזה העיקר וכנ"ל, נמצא שחליצת מנעלים ביום הכפורים וחליצת המנעלים בתשעה באב וכיוצא אף על פי שהם שני הפכים ממש וכנ"ל, אף על פי כן הכל עולה אל מקום אחד, כי גם בתשעה באב וכיוצא באים לתשובה על ידי זה, ואזי עולים לבחינת יום הכפורים שהוא בחינת תשובה וכולי בחינת נדר כנ"ל ונתתקים על ידי זה, נמצא שהכל עולה אל מקום אחד:

אות יא וזה בחינת חליצת המנעלים של יבמה, כי כשאינו חפץ ליבם ולהקים לאחיו שם בישראל נמצא שנתעורר ונתאחז בו אחיזת עשיו שהוא שונא לאחיו יעקב, וכל זה מחמת פגם אמונת חכמים שזה עיקר הפגם של המת בלא בנים, ומשם מתעורר השונא הנ"ל והוא נאחז באחיו ואינו מניחו להשתדל בהצלת אחיו, ואפילו אם היבם רוצה לייבם רק שנמנע לייבם מחמת שאינו יכול לכוין לשם מצוה כמו עכשיו שנוהגין בחליצה מחמת שראו שאין מכוונין לשם מצוה, אף על פי כן גם זה בעצמו שאינו יכול לכוין לשם מצוה זהו פגם הברית שהוא בא מאשה זונה שהיא היפך אשה יראת ה' שהיא בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, נמצא שפגם הברית דהיינו מה שאינו יכול לכוין לשם מצוה זהו בעצמו בחינת פגם אמונת חכמים שמשם מתעורר ונתאחז בחינת עשיו שהוא השונא הגדול שאינו מרחם אפילו על אחיו כנ"ל. כי זה שאינו יכול לכווין לשם מצוה זה מחמת פגם הברית, כי אם היה קדוש בקדושת הברית כראוי לאיש הישראלי בודאי היה מכוין תמיד לשם מצוה בפרט במצות יבום שהיא מצוה גבוהה מאד מאד, וזה שאינו יכול לכוין לשם מצוה זהו בעצמו בחינת פגם אמונת חכמים, וכן מבואר בכמה מקומות בדברי רבינו ז"ל שאמונה ותיקון הברית הם בחינה אחת עיין שם, ועל כן מאחר שזה האח אינו מציל את אחיו או מחמת שאינו רוצה או מחמת שאינו יכול לכוין לשם מצוה שכל זה הוא בחינת פגם אמונת חכמים שמשם נתעורר ונתאחז ח"ו השונא הגדול בחינת עשו וכולי כנ"ל, ועל כן בודאי צריך לחלוץ מנעלו כי שם עיקר אחיזת עשיו כשפוגמין באמונת חכמים וכולי וכנ"ל. והחליצה היא על ידי אשת המת דייקא שהיא צריכה לחלוץ מעל רגלו, כי איתא בזוהר הקדוש שנפש המת קשורה ברגלי היבם וכולי עיין שם, והענין הוא כנ"ל כי עיקר פגם נפש המת הוא פגם אמונת חכמים כנ"ל שהוא בחינת רגלין כנ"ל, ועיקר תיקונו על ידי אחיו דייקא כנ"ל, ועל כן זה המת הוא מוכרח להתקשר באחיו, ועיקר מקומו ברגלין שהם בחינת אמונת חכמים ששם פגם וכולי כנ"ל, ועכשיו שאחיו אינו רוצה לתקנו וזה מחמת שיש בו אחיזת עשו על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, נמצא שעכשיו נפש המת קשורה שם ברגלי אחיו כצפרים האחוזות בפח, כי אינו יכול לעלות מחמת שלא הניח בנים ופגם באמונת חכמים שהוא כלל התורה וכולי כנ"ל, וגם שם אצל אחיו אינו נתתקן אדרבא יכול להתפגם שם יותר ח"ו כי הוא קשור ברגליו של אחיו, ושם יש אחיזת עשו מאחר שאינו רוצה ליבם שזה בחינת פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נאחז עשו שהוא זוהמת הנחש ברגלין דייקא בבחינת ואתה תשופנו עקב וכנ"ל, ועל כן התיקון על ידי אשתו שחולצת מנעלו מעל רגלו שעל ידי זה מכניע בחינת עשו בבחינת וידו אוחזת בעקב עשו, כי האשה היא בחינת ידים של בעלה כמובא בספר הקנה, כי אמונת חכמים הוא בחינת ידים גם כן כי על ידי זה מקבלין כל הדברים שבעולם בחינת ידי המלאך המבואר במאמר הנ"ל בחינת לא תסור מן הדבר וכולי ימין ושמאל עיין שם, ועל כן היא חולצת המנעל מרגל היבם, ועל ידי זה נכנע בחינת עשו שנאחז שם ברגלין, כי עיקר יניקתו על ידי בחינת המנעלים שאינם מתוקנים כראוי ואז כשחולצם זהו בחינת הכנעתו, ועיקר הכנעתו על ידי אשתו שהיא בחינת ידים כנ"ל, והעיקר על ידי בחינת ההוא רוח דשדי בגוה שזהו עיקר בנינה וחיותה, ומחמת זה מה שהיא חולצת מנעלו של היבם נחשב כאלו הוא עושה בידיו, כי היא בחינת ידים כנ"ל כי על ידי ההוא רוחא הנ"ל שהוא בחינת תיקון אמונת חכמים שנמשך מבחינת נדר כנ"ל, על ידי זה יש לו כח לחלוץ מנעלו מעל רגלו להכניע אחיזת עשו שעיקר אחיזתו על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת וידו אוחזת בעקב עשו שמכניע אחיזת עשו מרגלי היבם על ידי שחולץ מנעלו וכולי כנ"ל, ואזי יוצאה נפש המת לחירות מאחר שנכנע אחיזת עשו שמשם עיקר עונשו של המת כנ"ל, ואזי נתתקן על ידי בחינת ההוא רוחא דשדי בגוה שיוצא על ידי הרוק של החליצה כמובא בכתבים, כי הרוק נמשך בשרשו ממקום גבוה מאד (מבחינת זווג הנשיקין כמובא בכתבים) מבחינת פליאות חכמה שהוא בחינת נדר, ועל כן על ידו דייקא יוצא ההוא רוחא הנ"ל שנמשך גם כן משם, ועל ידי החליצה שחולצין מנעל היבם ויורקת בפניו על ידי זה הוא נכלם ומתבייש והבושה היא תשובה, ואזי עולה למקום התשובה ושם נתתקן פגם אמונת חכמים, כי שם הוא בחינת נדר כנ"ל, ועל ידי כל זה נתתקן נפש המת שהיתה נאחזת בו ומקבלת משם חיות בחינת ושובו וחיו ברוך ה' לעולם אמן ואמן וזה בחינת מה שקוראת: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו, היינו שכך עושין לאיש הידוע שהוא אינו רוצה תמיד לבנות בית אחיו רק אדרבא רודף אותו והוא בחינת עשו שרודף תמיד אחיו יעקב ונקרא איש, כמו שכתוב: ויהי עשו איש שדה וכולי, ועל ידי חליצת המנעל של היבם נכנע אחיזת עשו כנ"ל, וזה שקורא ככה יעשה לאיש הידוע וכולי וכנ"ל:

אות יב וזה בחינת וירקה בפניו בחינת קו הירוק שמקיף את העולם בחינת אסתר ירקרקת היתה שמשם נמשך הרוק בשרשו ומשם נמשך ההוא רוחא כנ"ל ושם הוא בחינת תשובה בחינת נדר ועל ידי זה נתקן כנ"ל:

אות יג וזה בחינת ועלתה יבמתו אל השערה אל הזקנים וכולי, להכניע שער ארם וכולי כמבואר בסוף המאמר שאלו הנ"ל שעל ידי תיקון אמונת חכמים וכולי מפילין שער ארם וכולי ונבנה שער הקדושה וכולי עיין שם, וזה בחינת ונגשה יבמתו לעיני הזקנים, כי עיקר תיקון החליצה הוא על ידי הזקנים שהם החכמים שבדור שיש להם כח לתקן פגם המת שפגם באמונת חכמים, ועל ידי זה נבנה שער הקדושה ומפילין שער ארם נפילה אחר נפילה, ועל ידי זה יבא משיח במהרה בימינו כנ"ל, וזהו בחינת ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים וכולי כנ"ל:

אות יד ועיקר התיקון שמתקנין אמונת חכמים הוא בשביל לזכותנ לשלום שמשם עיקר ההולדה, וזה עיקר התיקון כי שלום הוא תיקון כל העולמות וכולי כמבואר בכמה מקומות, וכמובן במאמר הנ"ל שזוכין לשלום על ידי תיקון אמונת חכמים, וזה עיקר התקון של היבום והחליצה להכניע שנאת עשו השונא הגדול ולזכות לאהבה ושלום וכולי כנ"ל, וזה בחינת מה שאמרו רז"ל על פי וראה בנים לבניך שלום על ישראל, ואמרו רז"ל: כי אז נפטרין מן החליצה ומן היבום ואז יש להם שלום, כי עיקר השלום הוא כשזוכין להוליד בנים בעולם שעיקר ההולדה בא משם בחינת שלום, ואז נתרבה השלום על ידיהם, אבל כשאין זוכה לבנים אז אין שלום כי זה עיקר הפגם שפגם באמונת חכמים ונתעורר שנאת השונא הגדול ונפגם האהבה והשלום, ועל כן שכיח אז קטטות בעבור החליצה והיבום, ואז אין שלום עד שנתרצה לחלוץ או ליבם, ואז נתתקן פגם הנ"ל וזוכין לשלום שזה עיקר התיקון כנ"ל:

אות טו וזה בחינת פורים, כי המן הרשע עמד על ישראל על ידי פגם אמונת חכמים שהוא כלל כל התורה כי משם עיקר אחיזתו, כמו שאמרו רז"ל: המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת, נמצא שאחיזתו מבחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי המן הוא זוהמת הנחש מזרע עמלק מזרע עשו הרשע שהוא השונא הגדול שמתגבר על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נפגם האכילה, כי אז אין זוכין לאכילה דקדושה כנ"ל, ואז מתגבר ח"ו השונא הגדול שהוא עשו שיצא ממנו המן עמלק צורר היהודים השונא והמקטרג הגדול בחינת איש צר ואויב המן הרע וכולי, ועל כן רצו המן וזרעו לבטל בנין בית המקדש שהוא בחינת תיקון אמונת חכמים על ידי הנדר כנ"ל, והם רצו לבטל תיקון זה ח"ו כי עיקר אחיזתו מפגם אמונת חכמים שזה בחינת עץ הדעת טוב ורע בחינת המן העץ וכולי כנ"ל, וזה שאמרו רז"ל: למה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה על שהשתחוו לצלם וחד אמר על שנהנו מסעודתו של אותו רשע, היינו הך ולא פליגי כי זה תלוי בזה, כי השתחוו לצלם היינו על ידי פגם האמונה, כי עיקר אמונתנו הקדושה אין זוכין כי אם על ידי אמונת חכמים שהם ממשיכין האמונה הקדושה כמבואר במדרש אגדה, גם אז כשהשתחוו לצלם של נבוכדנצר היה עיקר הפגם באמונת חכמים שלא למדו עצמם מחנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשם על קידוש השם והם לא למדו מהם, וזה בחינת פגם אמונת חכמים וזה בחינת פגם ההשתחוויה שהשתחוו לצלם כי על ידי זה פגמו בירכין ששם השתחוויה, וזה בחינת פגם אמונת חכמים שהוא בחינת רגלין כנ"ל, וזה בחינת ברכי דרבנן דשלהי מינייהו כי עיקר התגברותם הוא על בחינת ברכי דרבנן בחינת אמונת חכמים וכנ"ל. וזה בחינת ותקע כף ירך יעקב, כי עיקר התגברות בחינת שרו של עשו הוא רק על בחינת ירך יעקב שהוא בחינת אמונת חכמים כנ"ל, וזהו וחד אמר מפני שנהנו מסעודתו וכולי היינו פגם האכילה, כי על ידי פגם אמונת חכמים בחינת עבודה זרה שהשתחוו לצלם על ידי זה נפגם האכילה כנ"ל:

אות טז וזה עיקר בחינת מלחמת עמלק שיצא ממנו המן בבחינת ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ודרשו רז"ל: ברפיון ידים זה בחינת פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נתרפו ונפגמו ידי המלאך בבחינת לא תסור וכולי ימין ושמאל כנ"ל, ועל כן עיקר הכנעתו היה על ידי אמונה שעל ידי זה נתתקנין הידים. וזה בחינת ויהי ידיו אמונה הנאמר במלחמת עמלק, וזה והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכולי כי עיקר הכנעתו על ידי תיקון הידים שזהו בחינת תיקון אמונת חכמים כנ"ל. וזה שנאמר במלחמת הכנעני מלך ערד שהוא עמלק כמו שפירש רש"י שם וידר ישראל נדר לאמר ףוכולי, כי הוכרחו לידור נדר שעל ידי זה מתקנין אמונת חכמים שעל ידי זה מכניעין את עמלק זוהמת הנחש שעיקר אחיזתו על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן היה עיקר מלחמת עמלק על ידי יהושע כמו שכתוב: ויאמר אל יהושע צא הלחם בעמלק וכולי, וכמובא בזוהר הקדוש שעיקר מלחמת עמלק היה צריך להיות על ידי יהושע דייקא כי יהושע הוא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים כמובא, ועל כן על ידו עיקר הכנעת עמלק כנ"ל, ועל כן מלחמה לה' בעמלק מדור דור כי אמונת חכמים נתחדש בכל דור ודור, כי זה עיקר אמונת חכמים להאמין בהחכמים שבכל דור ודור, כמו שכתוב: ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם דייקא, כמו שאמרו רז"ל:

אין לך אלא שופט שבימך, כי בכל דור ודור שולח לנו השם יתברך חכמים כפי הדור והם מחדשין כמה הלכות ודורשין כמה חידושים ודרשות חדשות בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והכל כפי אותו הזמן ואותו הדור, וכפי דרשותיהם וחידושיהם כך מתנהג העולם וכולי כנ"ל, ואנו צריכין להאמין בהם ולבלי לנטות מדברי החכמים האמתיים שבכל דור ודור, וזה עיקר תיקון העולם כנ"ל כי על ידי זה עיקר הבירור והתיקון של חטא אדם הראשון לבטל זוהמת הנחש, כי עיקר התיקון והבירור של חטא עץ הדעת טוב ורע הוא על ידי החכמים בחינת תורה שבעל פה וכולי כנ"ל, ועל כן הפורץ גדר חכמים נאמר עליו ופורץ גדר ישכנו נחש בחינת דילמא חוויא דרבנן טרקיה כי זה עיקר זוהמת הנחש פגם עץ הדעת טוב ורע כשפוגמין ח"ו באמונת חכמים תורה שבעל פה וכולי כנ"ל, ועמלק שהוא זוהמת הנחש חטא אדם הראשון וכולי שזה החטא אינו מתברר כי אם בכל דור ודור עד ביאת המשיח כנ"ל, ועיקר הבירור בכל דור הוא על ידי החכמים שבכל דור ודור כנ"ל, על כן הוא מתגבר ביותר על זה להכניס כפירות ח"ו בלב האדם שיהרהרו אחר החכמים שבדור לבטל אמונת חכמים כי משם עיקר אחיזתו ח"ו וכולי כנ"ל, כי ההמון עם ואנשים פשוטים שאין להם כח לתקן ולברר זוהמת הנחש בעצמן, על כן עיקר התיקון והבירור שלהם הוא רק כשזוכין לאמונת חכמים ולהתקרב להם שעל ידי זה עיקר תיקונם ובירורם על ידי האמונה, ועל כן מתגבר על זה מאד הסמך מם שהוא עשיו עמלק בכל דור ודור, ועל כן מלחמה לה' בעמלק מדור דור, כי בכל דור ודור יש מלחמה זו לזכות לאמונת חכמים אמתיים שבאותו הדור דייקא, וזה עיקר התיקון של חטא אדם הראשון בכל דור ודור וכולי כנ"ל:

אות יז ועל כן המן הרשע מזרע עמלק זוהמת הנחש פגם עץ הדעת טוב ורע חשב לאבד את היהודים ח"ו על ידי זה על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, כי אז היה בסוף הגלות שהיו ישראל מצפים לגאולה לבנין בית המקדש ששם עיקר התיקון של אמונת חכמים תורה שבעל פה בחינת מלכות בחינת מקדש אדני כוננו ידיך, וכמובא בכתבים שהבית מקדש הוא בחינת מלכות בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים שנתתקן על ידי נדר וכנ"ל, ועל כן המן עמלק שמתגבר בכל דור ודור על זה על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל חשב מחשבות לבטל בנין בית המקדש כנ"ל, ורצה להתגבר אז בזמן חורבן בית המקדש להתגבר על ישראל אז ביותר על ידי פגם אמונת חכמים שפגמו במה שהשתחוו לצלם וכולי וכנ"ל, ורצה לאבדם לגמרי ח"ו על ידי זה בפרט שהיו נשואים נשים נכריות ופגמו באשה יראת ה' שהיא בחינת אמונת חכמים בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, גם עיקר התגברותו היה על ידי פגם שאול המלך שהמרה על דברי שמואל הנביא ולא המתין עליו למועד שבעת ימים וכולי, ואחר כך החיה את אגג מלך עמלק ופגם מאד באמונת חכמים כי לא קיים דברי שמואל הנביא, כמו שכתוב שם: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, כי מה שהמרה דברי שמואל ובזה פגם באמונת חכמים זה נחשב כקסם ותרפים היינו עבודה זרה וכנ"ל, ועל כן נפסקה מלכותו כי מלכות הוא בחינת אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן קרע שמואל את מעילו כי פגם בלבוש מלכות בבחינת חלוקא דרבנן וכולי וכנ"ל, ועל כן על ידי זה שהחיה את אגג ופגם באמונת חכמים על כן יצא ממנו המן הרשע איש צר ואויב השונא הגדול בחינת עשיו, ורצה אז להתגבר על ישראל ח"ו ולאבדם לגמרי ח"ו על ידי פגם אמונת חכמים שהיה בידו אז קטרוג ופגם הזה על ידי כמה בחינות כנ"ל, ועל כן רצה ח"ו להשמיד להרוג ולאבד וכולי, כי מחמת שהתגבר אז מאד מקטרוג של פגם אמונת חכמים על כן היה יכול לקטרג לאבדם לגמרי ח"ו, כי על פגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה בבחינת דילמא חוויא דרבנן טרקיה דלית לי' אסוותא ומוכרח למות ח"ו בבחינת ביום אכלך ממנו וכולי וכנ"ל, ועל כן היה קיטרוגו גדול לאבדם לגמרי ח"ו, ועל כן עיקר שנאתו והתגברותו היה על מרדכי שהוא היה חכם הדור כדי לבטל חכם הדור שעיקר התיקון על ידו כנ"ל, ועל כן עשה עץ גבוה חמשים אמה לתלותו עליו כי רצה לבטל אמונת חכמים בשרשו, כי שורש אמונת חכמים היא בחינת נדר ואיתא שנדר הוא בחינת בינה יום הכפורים בחינת נון שערי בינה בחינת יובל שעיקר קדושתו ביום הכפורים בשנת החמשים וזהו בחינת נדר בחינת נון ד"ר כמובא, והמן רצה להשליך את מרדכי חכם הדור משם מבחינת נון שערי בינה כדי לבטל ח"ו אמונת חכמים בשרשו כנ"ל, ועל כן באמת היתה אז עת צרה גדולה ליעקב אשר כמוהו לא נהיתה כמובא, אבל השם יתברך חמל עלינו אז והפך מחשבתו הרעה על ראשו ותלו אותו על העץ אשר הכין למרדכי, כי באמת משם היה עיקר מפלתו מבחינת נדר שעל ידו נתתקן אמונת חכמים, ושם בבחינת נדר אין להמן והסטרא אחרא שום אחיזה כלל, ועל כן אינו יכול להכניס שם שום אחיזה כלל, ועל כן משם דייקא היתה מפלתו שהפילו אותו על ידי העץ גבוה חמשים אמה שהוא בחינת נדר כנ"ל, כי עיקר הנס היה על ידי מרדכי ואסתר שהם מזרע בנימין הצדיק, ובנימין הוא בחינת נדר שעיקר תיקון אמונת חכמים על ידו כמבואר למעלה, ועל כן בנימין דייקא השלים את המטה הקדושה של יעקב אבינו שהיתה מטה שלימה של שנים עשר שבטי יה כנגד שנים עשר בקר שמלכות דקדושה עומד עליהם שזה בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה שהיא בחינת מלכות כנ"ל, על כן נולד בארץ ישראל שהיא בחינת מלכות דקדושה כמובא ששם כלולים כל העשר קדושות שהיא בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים הוא על ידי לידת בנימין שהוא בחינת נדר כנ"ל, ועל כן היה כח במרדכי ואסתר שיצאו ממנו לבטל קליפת המן עמלק שעיקר אחיזתו מפגם אמונת חכמים כי על ידי נדר מתקנין ומעלין אמונת חכמים כנ"ל. וזה שרצה המן להתגבר על ישראל בחודש שנים עשר הוא חודש אדר, כי י"ב חדשים הם כנגד י"ב שבטים כמובא נמצא שחודש הי"ב הוא כנגד בנימין, ורצה להתגבר אז דייקא כדי לבטל אמונת חכמים בשרשו, כי חשב מאחר שנחרב הבית המקדש שנבנה בחלקו של בנימין שהוא בחינת תיקון אמונת חכמים על ידי הנדר כנ"ל על כן כבר נתבטל ח"ו כח בנימין כח הבית המקדש, ועל כן רצה להתגבר בחודש י"ב דייקא, אבל באמת נהפוך הוא כי זה הכח של בנימין בחינת נדר אין מתבטל לעולם אפילו בזמן החורבן בית המקדש כי לשם שאין מגיע שום פגם וקטרוג, ועל כן הכניעו אותו דייקא בזה החודש י"ב על ידי בחינת בנימין בחינת נדר על ידי מרדכי ואסתר שהיה מזרעו של בנימין כנ"ל, כי מרדכי היה אחיזתו ממקום גבוה מאד מאד כמובא בחינת פליאות חכמה שזהו בחינת נדר והוא בחינת מר דרור מרי דכיא כמו שאמרו רז"ל, מר דרור הוא ראש של הבשמים של שמן המשחה ושמן המשחה הוא בחינת נדר של יעקב שנאמר בו ויצוק שמן על ראשה כמו שאמר רבינו שם במאמר הנ"ל, בחינת בשמן קדשי משחתיו עיין שם, ועל כן בשמן המשחה נמשחו כל כלי המשכן והבית המקדש שהוא בחינת נדר שכל הקרבנות שהם בחינת נדר שבאים בנדר ונדבה, (ואפילו קרבנות של חובה על כל פנים צריכים לידור ולהקדיש הקרבן קודם הבאתו) כולם היו צריכים להביא בבית המקדש וכלי שרת שנתקדשו כולם בשמן המשחה, נמצא ששמן המשחה הוא בבחינת נדר ומשם היה אחיזת מרדכי בחינת מר דרור וכנ"ל. וזהו בחינת אסתר שהיתה ירקרוקת כמו שאמרו רז"ל בחינת קו הירוק שמקיף את העולם כמובא זה בחינת בינה בחינת נדר כמובא, ועל כן היתה יכולה להיות אצל אחשורוש ואף על פי כן לא נגע בה כמובא כי שידה נזדמנה לו כמו שכתוב בזוהר הקדוש, כי שם בבחינת נדר בחינת אסתר ירקרוקת אין שם שום נגיעה להסטרא אחרא כלל אדרבא עיקר בנין אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' הוא משם, כי המן הוא ממוכן צוה להרוג את ושתי המרשעת, ולכאורה תמוה כי מה היה כוונת המן בזה להרוג מרשעת ושונאת ישראל כמותה אך בוודאי כוונת הסטרא אחרא שהיתה מלובשת בהמן הרשע היתה בוודאי לרעה ח"ו, כי הסטרא אחרא כיוונה בשביל זה כדי להרוג את ושתי שיתגלגל הדבר שתלקח אסתר לבית המלך כדי שיהיה להם יניקה מאשה יראת ה' שזהו בחינת פגם אמונת חכמים, כי מחמת שפגמו אז באשה יראת ה' על ידי הנשים נכריות שנשאו ועל ידי פגם אמונת חכמים הנ"ל וכנ"ל, על כן סברו שיש להם עכשיו אחיזה שתלקח אסתר שהיא אשה יראת ה' אל אחשורוש כדי לפגום את מלכות דקדושה ביותר ח"ו, ועל ידי זה יתגברו על ישראל ח"ו, אבל באמת הכל נתהפך עליהם ונהפוך הוא כי אדרבא השם יתברך חשבה לטובה ובזה הקדים רפואה למכה ומיני' ובי אבא ליזול בי' נרגא והמן בעצמו הקדים הרפואה לישראל ותלה את עצמו במה שצוה להרוג את ושתי שהיא היתה מלכות הרשעה שהתגברה אז מאד על ישראל על מלכות דקדושה על אשה יראת ה' עד שלקחה בנות ישראל והפשיטה אותם ועשתה בהם מלאכה בשבת דייקא, כי על ידי פגם אמונת חכמים שעל ידי זה נפגם ח"ו אשה יראת ה' על ידי זה אין זוכין לשבת כמבואר במאמר הנ"ל, ועל כן מאחר שאז נפגם אשה יראת ה' ונפגם אמונת חכמים על כן עשתה מלאכה בבנות ישראל שהם בבחינת אשה יראת ה' בשבת דייקא כי פגמו בשבת על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, והשם יתברך חמל על ישראל ובאמת מאתו היתה להרוג את ושתי המרשעת בשבת, ועל ידי זה נכנע מלכות הרשעה ונתגברה מלכות דקדושה כי כשזה נופל זה קם, וכל זה היה בעת סעודתו של אותו רשע כי עשה סעודה גדולה כמה ימים והשתמש בכלי בית המקדש שכל זה מורה שנפגם אמונת חכמים שעל ידי זה אין זוכין לשבת ונפגם אכילה דקדושה, ואזי מתגברת בחינת אכילה דסטרא אחרא שזהו בחינת הסעודה הגדולה של אותו רשע והתגבר עד שגם ישראל נהנו מאותה סעודה, וכל זה היה על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן נשתמשו אז בכלי בית המקדש שהוא עיקר תיקון אמונת חכמים כנ"ל כדי שיהיה נפגם ח"ו אמונת חכמים ביותר כנ"ל, ואז דייקא גלגל השם יתברך ברחמיו להרוג את ושתי בשבת שהיא מלכות הרשעה שנכנעה ונפלה ותחתה נלקחה אסתר, ואף על פי כן לא נגע אשחשורוש במלכות דקדושה באשה יראת ה' כי לא נגע באסתר כלל כנ"ל, כי אסתר ירקרוקת היתה מבחינת נדר ששם אין להם שום נגיעה כלל כנ"ל אדרבא עיקר בנין אשה יראת ה' בחינת אמונת חכמים הוא משם, ועל כן היתה טובלת ועולה ויושבת בחיקו של מרדכי כי לא נגע בה כלל כמובא ואדרבא על ידי זה היה תוקף הנס בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לו כמובא, כי לא די שלא נגע בה ולא נפגם מלכות דקדושה אשה יראת ה' אמונת חכמים על ידי זה, אדרבא היא הכניעה את מלכות הרשעה שעמד אז על ישראל כי היתה אחיזתה מבחינת נדר ששם אין להם שום נגיעה אדרבא משם נבנה מלכות דקדושה אמונת חכמים שעל ידי זה נופל מלכות דסטרא אחרא כנ"ל. ועל כן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה כי היה מזרע בנימין שלא השתחוה לעשיו הרשע כמובא, היינו כי בנימין היה מבחינת נדר שעל ידי זה נתתקן אמונת חכמים, ועל כן הוא דייקא לא השתחוה לעשיו הרשע כי ההשתחוואה לעשיו שהוא עבודה זרה היא בחינת פגם אמונת חכמים פגם ירך יעקב כנ"ל, ועל כן גם מרדכי שיצא מבנימין לא השתחוה להמן הרשע כי מרדכי הוא בחינת נדר תיקון אמונת חכמים בחינת מר דרור כנ"ל, ועל כן כשבא המן אל מרדכי מצאו עוסק בפרשת קרבנות ואמר לו: אתא קומץ מנחה דידכו ונצח אותו ואת בניו, כי דייקא על ידי בחינת קרבנות שהם בחינת נדר שהיו עוסקים בהם בבית המקדש על ידי זה דייקא נפל המן כנ"ל, ועל כן המן הפיל פור הוא הגורל כדי לפגום בגורל דקדושה שהוא בחינת שבת שעל ידו נכנע שנאת עשיו שהוא בחינת המן עמלק בבחינת מדנים ישבית הגורל כמבואר היטב במאמר הנ"ל, אבל באמת הכל נתהפך עליו כי על ידי מרדכי ואסתר שהם בחינת נדר פלאיות חכמה נתתקן אמונת חכמים, ועל ידי זה זכו לשבת שהוא בחינת גורל, ועל ידי זה נכנע המן שהוא בחינת עשיו, כי על ידי בחינת שבת על ידי זה הוא נכנע בבחינת להשבית אויב ומתנקם, דהיינו להשבית המן שהוא איש צר ואויב וכולי:

אות יח ועל כן בעת שהתגבר המן שהוא השונא הגדול הוצרכו לצום כמו שכתוב וצומו עלי וכולי, כי אז צריכין לצום כשמתגבר השונא הגדול שהוא עשו בחינת המן עמלק כמבואר היטב במאמר הנ"ל, ועל ידי הצום הוא נכנע בבחינת וכתותי מפניו צריו ראשי תיבות צום עיין שם היטב, ועל כן התענו שלשת ימים שהם כנגד שלשה אבות שבהם נכנסה אסתר אל בית המלך כמובא, כי עיקר הצום היה כדי להכניע המן עמלק שהתגבר על ידי פגם האכילה של הסעודה של אותו רשע שהתגברה על ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, וזה בחינת וצומו עלי, עלי דייקא כי היא בחינת אשה יראת ה' בחינת אמונת חכמים שעיקר התענית היה בשביל זה, ועל ידי התענית לא די שהכניעו את עמלק המן השונא הגדול אף גם זכו אל ההיפך ממש כי זכו לעלות לבחינת נדר על ידי מרדכי ואסתר כנ"ל, ועל ידי זה חזר ונתתקן אמונת חכמים וזכו לבחינת שבת שכלול בג' אבות שאחר כך זכו להכלל בהם על ידי בחינת נדר בחינת מרדכי ואסתר כנ"ל:

אות יט וזה בחינת סעודת פורים, כי זה עיקר התיקון שנעשה על ידי תוקף הנס של פורים שזכו לבחינת עונג שבת בחינת אכילה דקדושה על ידי בחינת נדר, ועל כן אז מצוה להרבות בסעודה כי היא בחינת אכילה דקדושה בחינת עונג שבת. וזהו בחינת סעודת פורים, כי אז בעת הצרה קודם שנתגלה להם הארת מרדכי שהוא היה תוקף הנס שהוא בחינת נדר, אז היו צריכין לצום כדי להכניע המן עמלק כנ"ל וכמבואר במאמר הנ"ל, אבל אחר כך כשעשה השם יתברך הנס והאיר עליהם הארת מרדכי שהוא בחינת נדר וזכינו שיאיר לנו זאת ההארה של בחינת מרדכי בכל שנה ושנה בכל דור ודור, כמו שכתוב: והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וכולי, על כן עכשיו בפורים שמאיר אז הארת מרדכי בחינת נדר על ידי זה זוכים אז לבחינת עונג שבת אכילה דקדושה, ועל כן אז מצוה גדולה להרבות בסעודה כנ"ל:

אות כ וזה בחינת ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים, כי על ידי בחינת נדר, בחינת מרדכי ואסתר שאנו זוכין להארה זו בפורים בכל שנה ושנה, על ידי זה אנו זוכין לתקון אמונת חכמים שהוא כלל כל התורה כלה, ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שפורים הוא קבלת התורה, כמו שכתוב (שם), "קימו וקבלו", ועל ידי זה אנו זוכין אז לבחינת ענג שבת, בחינת אכילה דקדשה שהוא בחינת ענג שבת, ועל ידי זה אנו מכניעין בכל שנה את השונא הגדול בחינת עשו, בחינת המן עמלק. כי עכשו שזכינו לאכילה דקדשה, בחינת ענג שבת אזי אין צריכין לצום, ואנו מכניעין אותו על ידי האכילה, כמבאר במאמר הנ"ל, אבל להרבות השלום צריכין גם להרבות בצדקה, כמבאר שם במאמר הנ"ל, וזה בחינת מתנות לאביונים שנותנים בפורים ומרבין אז בצדקה כדי לזכות לשלום על ידי האכילה דקדשה ועל ידי הצדקה, כמבאר שם במאמר הנ"ל. וזה בחינת משלח מנות איש לרעהו, זה בחינת רבוי השלום, כי אז נעשה שלום גדול בין אחד לחברו, כי נתבטל השונא הגדול ועל ידי זה נכנעין כל מיני שנאה ומחלקת ונתרבה השלום על ידי שמצרפין רבוי הצדקה לתקון האכילה דקדשה, וזהו בחינת משלח מנות שמרמז על שלום גדול ואהבה בין אחד לחברו, ועל כן מרמזין השלום במיני אכילה דיקא, כי שולחין מנות דיקא שהם מיני אכילה, להורות שעקר השלום והאהבה נעשה על ידי האכילה דיקא כנ"ל, כי על ידי האכילה של פורים, שהוא בחינת ענג שבת, בצרוף הצדקה זוכין לשלום גדול כנ"ל, ועל כן רצה המן לשקל עשרת אלפים ככר כסף לבטל כח הצדקה של ישראל, ועקר היה רוצה לבטל כח השקלים שנתנו ישראל בכל שנה בשביל קרבנות לבית המקדש, שזהו בחינת נדר וכנ"ל, ועל כן כשזכו להפילו, על כן צוו לתן מתנות לאביונים כדי לזכות לשלום על ידי רבוי הצדקה כנ"ל, ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים כדי לגבות השקלים לקנות קרבנות לבית המקדש, שהוא בחינת נדר שעל ידי זה נתתקן אמונת חכמים, שעל ידי זה נכנע המן כנ"ל:

אות כא וזה בחינת קריאת המגילה בשביל פרסומי נסא, כי צריך לפרסם הנס בפה דיקא על ידי קריאת המגילה בצבור, כי עקר הנס היה שנתרבה השלום, שהוא ההפך ממש מהתגברות השנאה והמחלקת שבא מהשונא הגדול שהוא עשו, בחינת המן כנ"ל, שעקר התגברותו מבחינת פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ולהפך כשזוכין לתקון אמונת חכמים על ידי נדר, על ידי זה זוכין לשלום גדול, כי עקר השלום נעשה על ידי אמונת חכמים תורה שבעל פה שמבררין ההלכה על ידי דרושיהם שדורשין את התורה ועל ידי זה נעשה שלום גדול וכנ"ל, וזה היה עקר תקף הנס של פורים, כמו שכתוב (שם), "וישלח ספרים אל כל היהודים דברי שלום ואמת". וכמו שמסימת המגילה, "דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו". כי עקר הוא השלום, שהוא תקון כל העולמות והוא ההפך ממש משנאת עשו המן איש צר ואויב, ועל ידי השלום עקר הכנעתו, כי יניקתו רק משנאה ומחלקת וכנ"ל וכמובא במקום אחר, והשלום נעשה על ידי אמונת חכמים כנ"ל. וזה בחינת דרש טוב לעמו ודבר שלום וכו', 'דרש טוב' זה בחינת תקון תורה שבעל פה אמונת חכמים שדורשין את התורה ומבררין ההלכה, וזה בחינת דרש טוב לעמו, כי כל זמן שאין מבררין ההלכה אזי הוא בבחינת ודרש רעה תבואנו, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן ח), כי אז עדין מערב טוב ורע, אבל כשמבררין ההלכה אזי נתברר הטוב מהרע, ואזי הוא בבחינת דרש טוב וכו', ועל ידי זה שמבררין ההלכה בחינת דרש טוב, על ידי זה נתבטל המחלקת ונתרבה השלום. וזה בחינת ודבר שלום, כי על ידי דרש טוב על ידי זה נעשה השלום כנ"ל. ואיתא בדברי רבנו זכרונו לברכה במאמר "שאלו" הנ"ל שיש שלום שיש לו פה ויש שלום שאין לו פה, ועל ידי אכילת שבת, בחינת אכילה דקדשה, זוכין לשלום שיש לו פה, עין שם, וזה בחינת ודבר שלום 'ודבר' דיקא, בחינת שלום שיש לו פה, שהוא בחינת אדברה נא שלום, כמו שמובא במאמר הנ"ל. וזה בחינת קריאת המגילה לפרסם תקף הנס, שהוא בחינת שלום כנ"ל בפה דיקא, בבחינת שלום שיש לו פה, כי עקר שלמות השלום כשזוכין לשלום שיש לו פה, שזה עקר השלום. ובפורים זוכין לזה בבחינת דברי שלום כנ"ל, ועל כן קורין המגילה בפה דיקא, כי המגילה נקראת דברי שלום כי זה עקר פרסום הנס כנ"ל, ועל כן צריכין לקרותה בפה דיקא כנ"ל. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד), "כי חיים הם למצאיהם" למוציאיהם בפה, כי התורה נקראת שלום, כמו שכתוב, "וכל נתיבתיה שלום". ועקר שלמות השלום כשהוא בבחינת שלום שיש לו פה, ועל כן צריך לקרות את התורה, שהוא בחינת שלום, בפה דיקא, כדי שיהיה בבחינת שלום שיש לו פה, שזה עקר השלום כנ"ל, ואז דיקא זוכין לחיים בבחינת כי חיים הם למוציאיהם בפה דיקא, כי עקר החיים מקבלין על ידי שלום דיקא, כמו שכתוב, "שים שלום טובה וברכה וחיים". וכמו שכתוב, "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום". כי עקר השלום כשמתחברין שני הפכים, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר וזה נמשך על ידי אמונת חכמים תורה שבעל פה, כי על ידי החכמים שמחברין ומיחדין תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, שהם בחינת חסדים וגבורות, על ידי זה מתחברין כל ההפכים ונעשה שלום ביניהם ומשם עקר החיים, כי עקר החיים על ידי התחברות הנשמה עם הגוף שהם שני הפכים, ועל ידי שלום מתחברין יחד, הנשמה והגוף וזוכין לחיים. נמצא, שעקר החיים על ידי השלום ועקר השלום כשהוא בחינת שלום שיש לו פה, וזהו כי חיים הם למוציאיהם בפה דיקא כנ"ל. וזהו "ולכל בשרו מרפא", כי גם הרפואה שזוכין על ידי התורה על ידי אמונת חכמים דיקא כנ"ל במאמר הנ"ל, הכל על ידי השלום, כמו שכתוב, "בורא ניב שפתים שלום שלום וכו' אמר ה' ורפאתיו". כי עקר הרפואה על ידי השלום שעושין בין היסודות שהיו מחלקין זה מזה שמשם עקר החולאת כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ועקר הרפואה על ידי ההרכבה שמרכיבין כמה דברים שבאין מכמה יסודות ועושין שלום ביניהם, ומחברין אותם יחד, ועל ידי זה נעשה שלום בין היסודות שבאדם וזוכה לרפואה, וכל זה זוכין על ידי אמונת חכמים שמשם מקבלין כח כל ההרכבות וכו' וכו' כנ"ל, ועקר על ידי השלום, שזה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן על ידי שמוציאים דברי תורה בפה, שזה בחינת שלום שיש לו פה כנ"ל, שזה עקר השלום, על ידי זה זוכין לחיים ולרפואה, שהם בחינת שלום כנ"ל, וזה בחינת כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא כנ"ל. וזה שכתוב שם, "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום". כי עקר החיים והרפואה שמקבלין מהתורה הכל על ידי 'שכל נתיבתיה שלום', כי עקר החיים והרפואה הוא על ידי השלום כנ"ל, ובחינת השלום שזוכין על ידי התורה הוא דיקא על ידי אמונת חכמים כנ"ל, ואמונת חכמים נמשך מבחינת נדר, שהוא בחינת בינה, בחינת נעם העליון כמובא. וזהו, "דרכיה דרכי נעם", על ידי זה , "וכל נתיבתיה שלום", ועל ידי זה דיקא "כי חיים הם וכו'" כנ"ל:

אות כב וזה בחינת קריאת התורה וקריאת המגילה שתקנו חכמינו זכרונם לברכה, כי על ידי הקריאה מתיחד תורה שבעל פה עם תורה שבכתב, כי הקריאה היא בבחינת תורה שבעל פה, כי יש אם למקרא ויש אם למסרת, וכשקורין בתורה קוראין כפי הראוי על פי אם למקרא ולא כפי הכתוב שהוא אם למסרת. נמצא, שאנו מקימין על ידי זה בחינת אמונת חכמים, כי אנו מאמינין שאף על פי שכתוב בתורה כך, אף על פי כן יש כח לחכמים לשנות הקריאה כפי מה שקבלו. נמצא, שעל ידי הקריאה בתורה מתיחד יחד תורה שבכתב, שהוא כתב התורה שאנו קורין בו עם תורה שבעל פה, שהוא בחינת הקריאה, ועל כן עקר קריאת התורה הוא בשבת שאז מרבין בקריאת התורה יותר מכל הימים, כי עקר תקון אמונת חכמים הוא בשבת כנ"ל, וזה בחינת קריאת המגילה בצבור כדי לפרסם תקף הנס, שהוא בחינת שלום, על ידי קריאת המגילה בפה, בבחינת שלום שיש לו פה, בבחינת ודבר שלום לכל זרעו כנ"ל:

אות כג ועל ידי בחינת שלום שיש לו פה, זוכין לבחינת מצה, כמבאר היטב במאמר הנ"ל, וזה בחינת מה שאמר רבנו זכרונו לברכה במקום אחר בלקוטי תנינא (סימן עד) שפורים הוא הכנה לפסח, שעל ידי פורים נשמרין ממשהו חמץ וזוכין למצה הינו כנ"ל, כי על ידי שלום שיש לו פה שזוכין בפורים, שזהו בחינת מצה, בחינת אין בין חמץ למצה אלא משהו, על ידה זוכין להזהר בפסח מחמץ ולזכות למצה, עין שם היטב:

אות כד ועל כן זכה מרדכי ללבוש מלכות, כמו שכתוב, (אסתר ח) "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו'". כי זה העקר שתקן אמונת חכמים, שהוא בחינת לבוש מלכות, בחינת חלוקא דרבנן ששם כלולין כל הגונין עלאין, בחינת לבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב וכו', ותכריך בוץ וכו' דכל גונין אתחזין בה, כי החכמים דורשין את התורה בשלש עשרה מדות ומחברין ומרכיבין חדושי תורה ממקום למקום ומתחברין ונכללין ונצטרפין על ידי זה כל הגונין עלאין יחד ונעשה בחינת חלוקא דרבנן כלול מכמה גונין כנ"ל, ועל כן תחלת הנס היה על ידי הלבוש מלכות שטעה המן עמלק וסבר שכבר נפגם חס ושלום, הלבוש מלכות חלוקא דרבנן הנ"ל, עד שיוכל חס ושלום, להמשיך אליו הלבוש מלכות חס ושלום, ועל כן אמר המן בלבו, למי יחפץ המלך וכו' (שם ו), ואמר שיביאו הלבוש מלכות בשבילו חס ושלום, כנ"ל, אבל באמת טעה וחתה בזה גחלים על ראשו עצמו, כי כבודי לאחר לא אתן (ישעיה מב), כי על ידי מרדכי ואסתר נתתקן אמונת חכמים בחינת לבוש מלכות, ועל כן צוה המלך להביא הלבוש מלכות להלביש את מרדכי, ואזי כשזה קם זה נופל, כי על ידי שזכה מרדכי ללבוש מלכות, בחינת תקון אמונת חכמים, על ידי זה נפל המן עמלק מלכות הרשעה שיניקתו מפגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן היתה מפלתו אז באותו היום שתלו אותו וכו' על עץ גבה חמשים אמה וכו' וכו' כנ"ל:

אות כה ועל כן מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כי משם היה יניקתו מפגם אמונת חכמים וכשנתתקן אמונת חכמים על ידי מרדכי וכו', אזי העלה אמונה הנפולה, ואזי ניצוצי האמונה שהיה לו חיות משם נתעלה לשרשו וכו', ועל ידי זה נפל המן, כי זה עקר נפילת הקלפות כשמעלין הקדשה לשרשה שהיה להם יניקה משם, וזה בחינת תלית המן על העץ גבה חמשים אמה דיקא, שהוא בחינת נדר וכו' כנ"ל ששם נתקן אמונת חכמים על ידי מרדכי ואסתר כנ"ל, ושם נתעלה הקדשה אמונה הנפולה לשרשה, ומשם נפל המן וזרעו, כי זה עקר מפלתם של הסטרא אחרא כנ"ל, ועל כן על ידי שנתברר הקדשה שהיה להמן חיות משם ונתעלה לשרשה, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, על כן בני בניו למדו תורה וכו' ודרשו את התורה בשלש עשרה מדות וכו', שזה בחינת תקון אמונת חכמים וכו' כנ"ל: וזה בחינת "ונהפך הוא" (אסתר ט) שנתהפך מהפך אל הפך ממש, שמה שרצה לקלקל חס ושלום, אמונת חכמים כנ"ל, אדרבא, נהפך הוא, ועל ידי התגברותו נעשה תקף הנס של פורים ונתתקן על ידי זה אמונת חכמים ביותר בחינת לבוש מלכות הנ"ל, עד שאפלו מבני בניו למדו תורה וכו', ועל כן עקר בנין הבית המקדש השני, שהוא תקון אמונת חכמים כנ"ל, היה על ידי שנלקחה אסתר לבית המלך, כי דריוש בן אסתר צוה לבנותו, כי הכל נתהפך, כי המן וזרעו רצו לבטל בנין בית המקדש כנ"ל, ונתהפך ונבנה על ידו דיקא, על ידי שצוה להרג את ושתי ועל ידי זה נלקחה אסתר. ועל ידי זה נבנה הבית המקדש, שהוא תקון אמונת חכמים וכו' כנ"ל:

אות כו וזה בחינת סוטה, כי היא פגמה באמונת חכמים, באשה יראת ה', ונמשכה אחר עצת הנחש, מלכות הרשעה, אשה זונה וכו', ועל כן עקר הפגם שלה בבחינת ירך יעקב, בחינת ברכי דרבנן, שזהו בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל כן וצבתה בטנה ונפלה ירכה, כמבאר בסוף סבא משפטים, עין שם. ועל כן נבדקת בבית המקדש דיקא, שהוא בחינת נדר ששם נתתקן אמונת חכמים אשה יראת ה' כנ"ל, ועל כן צריך בעלה להביא עמה קרבן, שהוא בחינת נדר, שעל ידי זה נתתקנית ונתבררת אשה יראת ה' אמונת חכמים, מאשה זונה וכו', כי שם בבית המקדש ששם התקון של אשה יראת ה' וכשזה קם זה נופל, ועל כן אם אינה טהורה, בודאי יהיה לה מפלה משם על ידי הבית המקדש, על ידי נדר, על ידי בחינת תקון אמונת חכמים אשה יראת ה', כי כשזה קם וכו', ועל כן וצבתה בטנה ונפלה ירכה וכו' כנ"ל, ואם היא טהורה ולא שטה דרכה מאשה יראת ה', אזי אדרבא, מקבלת משם, מבית המקדש, חיות ותקון יותר, כי על כל פנים יש בה איזה פגם שבאה לידי חשד וצריכה תקון, ואזי נתתקנת שם בבית המקדש, שהוא בחינת נדר, ששם נתתקן אמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה' כנ"ל. וזה בחינת ונקתה ונזרעה זרע אם היתה יולדת בצער וכו', ואם לא היתה יולדת כלל תלד מעכשו. כי ההולדה על ידי השלום שנעשה על ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל בבחינת וראה בנים לבניך שלום וכו', ועל כן על ידי שנבדקה בבית המקדש וטהורה היא ונתתקנה אמונת חכמים בחינת אשה יראת ה' על ידי זה , ועל ידי זה נתתקן השלום ומשם עקר ההולדה כנ"ל: וזה שכתב בחנה, "ותדר נדר לה' אם ראה תראה בעני אמתך". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, כי אסתיר עצמי בפני אלקנה אישי וכו', הינו שאמרה שתהיה סוטה ותהיה טהורה ותלד בהכרח, ועל כן הקדימה הנדר לזה, כמו שכתוב, "ותדר נדר לה' ותאמר אם ראה תראה וכו'", כי עקר תקון הסוטה הטהורה הוא על ידי הנדר דיקא וכו' כנ"ל:

אות כז ועל כן קרבנה מנחת שעורים זה בחינת עמר שעורים שמתיר לאכל מתבואה חדשה, כי עמר שערים זה בחינת שעורא דאתון דאוריתא, שזהו בחינת חכמה תתאה, בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים תורה שבעל פה, שהם דורשין את התורה בשלש עשרה מדות ולומדין עם ישראל ומצמצמין חכמה עלאה על ידי חכמה תתאה כדי להשיג אלקותו יתברך על ידי זה , שזהו בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת שערות, כמבאר כל זה במאמר "מישרא דסכינא" (סימן למד). וזה בחינת עמר שעורים, בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת והעמר עשרית האיפה הוא, שהוא בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים כידוע, ועל ידי זה נכנע עשו איש שעיר, שהוא מלכות הרשעה, פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ועל כן הקרבן משעורים דיקא שהוא מאכל בהמה, כי זה עקר תקון של אמונת חכמים תורה שבעל פה, כי החכמים עוסקים תמיד לברר ולתקן חטא אדם הראשון על ידי בחינת תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, ועל ידי זה מבררין בחינת בהמה להעלות מבהמה לאדם, כי על אדם הראשון נאמר על שחטא, "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו". כי נפל על ידי חטאו מבחינת אדם לבחינת בהמה. והחכמים, בחינת תורה שבעל פה, שמתקנים זאת, הם מעלין ומבררין מבהמה לאדם, ועל כן תחלת התקון בתחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים מביאין עמר שעורים, שהוא מאכל בהמה, כי עקר קבלת התורה לתקן זהמת הנחש חטא אדם הראשון, ועל כן צריכין לברר ולתקן בחינת אמונת חכמים, שהוא עקר התקון כנ"ל, ועל כן מביאין ביום הראשון של החמשים יום של ספירת העמר עמר שעורים, שהוא בחינת שעורא דאתון דאוריתא, בחינת תקון אמונת חכמים וכו' שמתקנין ומבררין בחינת מאכל בהמה וכו' כנ"ל, ואז מתחילין לספר החמשים יום של קבלת התורה, כי עקר התקון על ידי בחינת חמשים יום, שהם בחינת נון שערי בינה, בחינת נדר כנ"ל, וזה בחינת הנפת העמר שמניפין ומרימין עמר שעורים, בחינת מלכות, בחינת אמונת חכמים, לשרשו לבחינת חמשים יום של ספירת העמר, לבחינת נדר ששם עקר התקון כנ"ל, ועל כן מניפין ומרימין בכל הששה קצוות מעלה ומטה וארבע רוחות, כי אמונת חכמים תורה שבעל פה כלול מששה קצוות, שזה בחינת ששה סדרי משנה שמבררין הטהור מן הטמא, המתר מן האסור, הכשר מן הפסול, שהם שש בחינות, כמובא. ועל כן התרה האכילה אחר הנפת העמר דיקא, כי על ידי תקון אמונת חכמים זוכין לאכילה דקדשה בחינת ענג שבת כנ"ל, ועל כן אסור לאכל מחמשת המינין שהם עקר האכילה, כי כל הסעדה קרויה על שם הלחם ואין חיבין בברכת המזון כי אם על הלחם דיקא, וכן בשבת, שהוא תקון האכילה, חיבין לאכל לחם דוקא, כמו שכתוב בשלחן ערוך, ועל כן אסור לאכל לחם קדם הנפת העמר, כי כל זמן שאין מתקנין אמונת חכמים אין זוכין לאכילה דקדשה, ואז יוכל להתגבר חס ושלום, בחינת עשו, בחינת כבד על ידי אכילתו, ועל כן אסור לאכל לחם עד הנפת העמר תקון אמונת חכמים, ואז זוכין לבחינת אכילת שבת, אכילה דקדשה, ואז דיקא התרה האכילה וכו' כנ"ל: ועל כן נפל המן ביום הנפת העמר דיקא וכנ"ל, וכן כמה וכמה אמות שהתגברו על ישראל נפלו באותו היום של הנפת העמר, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה, כי כשזה קם זה נופל, כי אז מקימין אמונה הנפולה אמונת חכמים כנ"ל, ואז נופל מלכות הרשעה, שעקר יניקתה מפגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל: ועל כן על ידי מנחת שעורים, שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, על ידי זה נבדקת הסוטה אם פגמה באשה יראת ה', שהיא בחינת אמונת חכמים וכו' וכנ"ל:

אות כח ועל כן מחמת שפגמה הסוטה באמונת חכמים כנ"ל, שזהו עקר בחינת מלחמת עמלק כנ"ל, על כן צריכין לכתב פרשת סוטה ולמחקה, כמו שכתוב, "וכתב וכו' ומחה וכו'". אמרה תורה, שמי שנכתב בקדשה ימחה וכו', כדי לעשות שלום וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קטז), כי עקר התקון הוא בשביל השלום, שזה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל, ובזה שמוחקין הפרשה הכתובה, על ידי זה מראין לה מה שפגמה, הינו כי עקר הפגם שלה הוא באשה יראת ה' בבחינת אמונת חכמים, שהוא בחינת תורה שבעל פה, ובאמת אמונת חכמים הוא כלל כל התורה כלה, כי אי אפשר לידע דבר מהתורה כי אם על ידי החכמים תורה שבעל פה, כמבאר היטב למעלה. נמצא, מי שפוגם באמונת חכמים תורה שבעל פה אף על פי שנדמה שאינו פוגם כי אם בבחינת תורה שבעל פה, אף על פי כן באמת הפגם הוא בכל התורה כלה תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי כלו חד, בחינת ה' אחד ושמו אחד וכו' כנ"ל. וזה שצותה התורה על מלחמת עמלק, "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", שזהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, 'כתב זאת' וכו' זה בחינת תורה שבכתב, 'ושים באזני יהושע', דהינו לדבר עמו בעל פה, זה בחינת תורה שבעל פה, כי עמלק, בחינת פגם אמונת חכמים, פוגם בשתי התורות ועל כן הכנעתו על ידי שתי התורות, בחינת כתב זאת וכו' ושים באזני וכו', ועל כן הסוטה שפגמה באמונת חכמים ומעלה מעל באישה באיש שלמעלה ואיש שלמטה, וגרמה פרוד חס ושלום, בין קדשא בריך הוא ושכינתיה, בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בחינת (שמלי טז) ונרגן מפריד אלוף, בבחינת העזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלקיה שכחה, ועל ידי זה פגמה בשתי התורות על ידי הפרוד חס ושלום, וכו' וכנ"ל, על כן צריכין על ידה למחק פרשה של תורה, כמו שכתוב, וכתב ומחה, להראות לה מה שפגמה, הינו שלא פגמה באשה יראת ה' תורה שבעל פה לבד כי אם בשתי התורות, כי עכשו על ידי שפגמה באמונת חכמים תורה שבעל פה, כאלו מחקה כתב התורה, כי עכשו אין יודעין שום דבר מהתורה שבכתב כאלו נמחק הכתב של התורה חס ושלום, כי כשפוגמין באמונת חכמים פוגמין בתורה שבכתב גם כן, כי אין יודעין דבר מתורה שבכתב בלא אמונת חכמים תורה שבעל פה כאלו הכתב נמחק חס ושלום, כי רק החכמים מקימין ומאירין תורה שבכתב וכו' וכנ"ל, ועל ידי שמוחקין שמו שנכתב בקדשה, על ידי זה למדין למעלה קל וחמר, מה שמו שנכתב בקדשה אמרה תורה "ומחה", כדי לעשות שלום וכו', ספרי המינין והאפיקורסים שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שימחו ויעקרו מן העולם, שימח זכרם מן העולם! כי באמת הכל אחד, כי ספרי המינין והאפיקורסים, שהם פגם אמונה, זהו בעצמו פגם הסוטה שפגמה באמונה כנ"ל וזהו בעצמו בחינת מלחמת עמלק, כי עמלק הוא בחינת מינין ואפיקורסים, פגם אמונה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר. נמצא, שעל ידי שמוחקין שמו שנכתב בקדשה, על ידי זה למדין קל וחמר למחות זכר עמלק, בחינת כי מחה אמחה את זכר עמלק וכו', שהם בחינת ספרי המינין וכו', פגם אמונה כנ"ל, שזהו בחינת פגם הסוטה כנ"ל, וזהו בחינת אין שמו וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, כי השם יתברך בעצמו לוחם עמו, כמו שכתוב, "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר וכו'" וכנ"ל:

אות כט וזה בחינת אונס ומפתה את הבתולה שצריכין לתן חמשים כסף לאבי הנערה, כי פגמו באשה יראת ה' אמונת חכמים, שעקר התקון על ידי בחינת חמשים כסף כנגד בחינת נדר וכו', כי משם עקר התקון כנ"ל, כי פגמו בההוא רוחא וכו' שנמשך משם וכו' וכנ"ל, ועל כן צריכין לתן החמשים כסף לאבי הנערה דיקא, כי אביה מפר נדריה, כמו שכתוב, "בנעריה בית אביה". כי אב בחכמה, ששם שרש הנדר, שעקר בנינה וחיותה משם, בחינת פליאות חכמה וכנ"ל, ועל כן עקר התקון על ידי שנותנין חמשים כסף לאביה דיקא כנ"ל ומשם אנו למדין דין כתבה שנותן הבעל לאשתו בתולה חמשים זקוקים כסף צרוף, כי זה עקר תקונה ובנינה שעל ידי זה נתרצית אליו, על ידי שהוא יכול להמשיך לה הארה מבחינת נדר, שהוא בחינת חמשים כסף, בחינת חמשים שערי בינה שמשם עקר בנין וקיום של אשה יראת ה', בחינת אמונת חכמים וכו' כנ"ל:

אות ל וזה בחינת מאון בקטנה, כי עקר התקשרות שביניהם בקדשה הוא בבחינת תקון אמונת חכמים, הינו חבור וקשר תורה שבעל פה עם תורה שבכתב וכנ"ל, ואמונת חכמים, בחינת אשה יראת ה', היא בחינת מלכות דקדשה שעומדת על שנים עשר בקר, שהם בחינת שנים עשר שבטי יה, שהם בחינת שנים עשר חדשים, שהם בחינת מלוי הלבנה מפגימתה כידוע, ועל כן שעור זמן הקטנה הוא שנים עשר שנים, כי כל זמן שאין לה שתים עשרה שנים אינה נכללת עדין בשלמות בבחינת מלכות דקדשה שעומד על שנים עשר שבטים וכו', כי כל זמן קטנותה היא עולה מעט מעט ממלכות הרשעה שיניקתה ממחין דקטנות כידוע עד שנעשית בת שתים עשרה ואז נכללת בבחינת מלכות דקדשה, ואז יכולה להתחבר עם בעלה בקשר גמור בבחינת התחברות תורה שבעל פה עם תורה שבכתב כנ"ל, ועל כן אין יכולה לפרד מבעלה כי אם על ידי גט כריתות שכותב לה, כי ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אם תהיה נפרדת ממנו חס ושלום, בלא זה, יהיה פרוד בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, על כן בהכרח שיתן לה ספר כריתות, ועל ידי זה מקבלת הארה מבחינת ספר, מבחינת תורה שבכתב, ואז דיקא נפרדת עם שרש חיותה שהיה לה אצל בעלה, שזהו עקר בחינת הקשר שביניהם. כי אשה יראת ה' אמונת חכמים, שרשה וחיותה בבחינת תורה שבכתב, ועל כן האשה אינה יכולה לפרד מבעלה עד שבעלה מרצה להמשיך לה שרש הארתה שיש לה אצלו שהוא בחינת תורה שבכתב, שזהו בחינת הספר כריתות שנותן לה בחינת ספר, בחינת תורה שבכתב, ואז אף על פי שנפרדת ממנו אין נעשה פרוד חס ושלום, על ידי זה , כי עדין לא נפרדת משרשה, כי קבלה ספר כריתות וכו' וכנ"ל. וזה בחינת ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה, כי תכף בשעת היציאה מבעלה מתחיל תכף בחינת ההויה על ידי בחינת הספר כריתות, שעל ידי זה מקשרת לשרשה, לבחינת תורה שבכתב, שזהו בחינת הויה, ועל ידי זה דיקא יכולה עדין להתהוות ולהנשא לאחר, כי עדין לא נפרדת חס ושלום, מבחינת אשה יראת ה' אמונת חכמים וכו' כנ"ל, אבל כשהיא קטנה עדין פחותה מבת שתים עשרה שאינה יכולה עדין לקבל הארת המחין, בחינת הארת וחבור תורה שבכתב עם תורה שבעל פה וכו' כנ"ל, על כן אין צריכה ספר כריתות כנ"ל ויוצאת במאון, כי עדין היא בבחינת מחין דקטנות שמשם יש עדין קצת אחיזה והשתלשלות למלכות הרשעה ששם עקר המאון בבחינת ותמאן המלכה ושתי וכו', כי שם עקר המאון, בבחינת ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך וכו': ועל כן זמן האיש הוא בן שלש עשרה שנים, כי הוא כלול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועקר שלמותו על ידי שמקבל הארה מבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שעל ידי זה נכללין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ועל כן שעורו שלש עשרה שנים כי עקר דרושי וחדושי התורה בשלש עשרה מדות הם על ידי האיש דוקא, שהוא כלול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אשה אסורה ללמד תורה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. והיא רק בבחינת אמונה, בחינת אמונת חכמים, כמו בחינת ההמון עם שאין להם שכל לדרש התורה והם צריכין רק לבחינת אמונה בהחכמים, והחכמים דורשין את התורה בשלש עשרה מדות וכו' ומשם מקבלין ההמון עם הארתם על ידי האמונה לבד. וזה בחינת איש ואשה שהאיש הוא בבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שזהו בחינת החכמים שדורשין את התורה וכו', ועל כן שעורו שלש עשרה שנים כנ"ל, והאשה היא בבחינת אמונת חכמים 'אמונה' דיקא, כי היא רק בבחינת אמונה, שהיא בחינת מלכות, ועל כן שעורה שתים עשרה שנים, כי מלכות דקדשה עומדת על שנים עשר שבטים, ואז דיקא נכללת בחינת אמונה הקדושה ויכולה לקבל מבחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וכו' כנ"ל. ועל כן הקטנה ברשות אביה להשיאה, כי האב הוא בחינת שרש הנדר שמשם חיותה ובנינה כנ"ל, ועל כן כשמתקדשת על ידי אביה אין יוצאת במאון, כי אף על פי שהיא קטנה יכולה להכלל בבחינת אמונת חכמים לקבל מבעלה, שעל ידי זה נתקשרת עמו, מאחר שיש לה אב בחינת שרש הנדר, שעל ידי זה עקר תקון אמונת חכמים כנ"ל: ברוך ה' לעולם אמן ואמן: גם בהלכות גטין הלכה ג אות יד מבאר ענין יבום וחליצה: הלכה ד בהלכות גטין הלכה ד אות ח: הלכה ה בהלכות פריה ורביה הלכה ה אות כה: