נזיקין ג
ליקוטי הלכות - Likutay Halachos
אות א אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו חייב לשלם נזק שלם. אדם מועד לעולם בין ער בין ישן בין בשוגג בין במזיד:
.concept {
ע"פ התורה אשרי העם זרקא וכו' (סי' לה) ע"ש כל התורה כולה. והכלל לענינינו שצריכין לשמור את הדעת מאד כי החכמה הוא שורש הכל כ,ש כולם בחכמה עשית. ועיקר התשובה הוא בחי' שמחזירין את הדבר לשרשו למקום שניטל משם בבחי' זרקא דאזידריקת לאתר דאיתנטילת מתמן. והמקום שניטל משם כל הדברים שבעולם היא החכמה שהוא שורש הכל כנ"ל. ע"כ העיקר לשמור את דעתו וחכמתו ומחשבתו מאד לבלי להניח לכנוס בדעתו שום חכמות חיצוניות ולא שום מחשבות זרות והרהורים. כי כשח"ו מכניס בדעתו מחשבות חיצוניות וחכמות חיצוניות אזי זאת החכמה חיצונה היא נועצת קנה בים החכמה שלו ומחסרת מקום הקדושה. וע"ז הקנה דס"א נבנה כל הבנין של היצה"ר שהוא בחי' כרך גדול של רומי שהוא בחי' כל המדות רעות ומגונות שכולם נמשכין ונבנין עי"ז שלא שמר את מחשבתו והניח ליכנס במחשבתו חכמות חיצוניות ומחשבות חיצוניות וכו'. וזהו בחי' בשעה שנשא שלמה את בת פרעה וכו'. ואפילו כששומר את מחשבתו ומקדש את דעתו מאד לא זו אף זו שצריך לחדש את מוחו בכל עת. וחידוש המוח הוא ע"י שינהשאז בא המוח והחכמה בתוך אמונה ונתחדש אשם בבחי' חדשים לבקרים רבה אמונתך. ועי"ז זוכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחי' ע' פנים לתורה או ע"י פני הצדיקים ע"י שמסבירין לו פנים וכו'. ויש כמה בחי' בשינה. כי יש שינה בגשמיות כפשוטו שצריכין לישן כפי ההכרח בשביל לשמור מוחו. כי השינה היא נייחא למוחין. ואז באה נשמתו שהוא שכלו בתוך אמונה ונתחגדש שם ומקבל שכל חדש שדהוא נשמה חדשה מ אור הפנים וכו'. ויש שינהשהיא פשטי אורייתא לגבי דביקות הבורא וכו'. ויש שינה שהיא בחי' מו"מ כשאדם עוסק במו"מ באמונה אזי באה נשמתו ושכלו בתוך בחי' אמונהו נתחדש שם בבחי' חדשים לבקרים וכו' ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים וכנ"ל לענין שינה בגשמיות וכו'. וזה בחי' תקיעת שופר כי ר"ה הוא בחי' שינה, ותקיעות שופר הם התעוררות השינה ואז נמשכין אורות מפנים העליונים שהוא בחי' ש"ע נהורין של אור הפנים שזהו בחי' התאדמות פני התוקע וכו' ע"ש כל זה היטב: (הרבה מזה מבואר לעיל בה"ב. ונשנית בשביל כמה דברים שנתחדש בה):
And this is the aspect of Rosh HaShanah. For on Rosh HaShanah, Adam HaRishon was created — he who must complete the entire creation that was created for his sake, as above, as it is written: “which G–d created to make” [asher bara Elokim la’asos]. That the entire creation that Hashem, blessed be He, created — He created everything “to make” — that man should need to make and repair and complete all things, for the wheat needs to be ground, etc., as above. And the essential completeness and repair of all the labors and the craftsmanship is through emunah, which is the completeness of all things. And this is what is needed on Rosh HaShanah — on which Adam HaRishon was created for this purpose, as above.
אות ב וזהו בחי' אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. כי מבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א (סי' כא) שכל ההיזיקות מן העולם כ"ש וגר זאב עם כבש וכו' לא ירעו ולא ישחיתו וכו' כי מלאה הארץ דעה וכו' (ישעי' יא). נמצא שכל ההיזיקות הם ע"י פגם הדעת. כי כשפוגם בהדעת דהיינו שמכניס חכמות חיצוניות ומחשבות זרות בתוך דעתו עי"ז נעץ קנה בים החכמה וע"ז נבנה כרך גדול של רומי כנ,ל שהוא בחי' בנין היצה"ר. והס"א וכו'. וכרך גדול של רומי זה בחי' מזיקי עלמא שהם בחי' עשו וישמעאל שהחריבו את הביהמ"ק וחזקו בנין הס"א שהוא רומי רבתא ורומי זעירתא כמובא. נמצא שכל מזיקי עלמא נמשכין מפגם הדעת. כי באמת חורבן ביהמ"ק שהי' ע"י פגם הדעת ע"י בנין כרך גדול של רומי ע"י מזיקי עלמא שהם עשו וישמעאל כנ"ל. משם נמשכין כל ההיזיקות שבעולם. כי כשמזיקין ממון של ישראל ח"ו זהו בחי' חורבן ביהמ"ק. כי ממון של ישראל הוא יקר מאד וצריכין לשומרו מאד. כי כל הממון של ישראל דקדושה נמשך מבחי' ל"ט מלאכות המשכן. כי כל העסקים והמו"מ והמלאכות שעל ידם נמשך שפע הממון כולם כלולים בל"ט מלאכות וכולם ממשכן ילפינן כמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א. וע"כ כל הממון של ישראל הוא בבחי' מלאכת המשכן שהיא ביהמ"ק. וע"כ כשמחריבין ומזיקין ח"ו ממון ישראל הוא בחי' חורבן ביהמ"ק. וכ"ז נמשך מפגם הדעת שמשם כל ההיזיקות כנ"ל כי ע"י פגם הדעת נבנה ח"ו כרך גדול של רומי שהוא בבחי' חורבן ביהמ"ק כנ"ל:
font-weight: bold;
וע"כ אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. כי אע"פ שהוא ישן והזיק שלו בכוונה אעפ"כ הוא חייב בזה. מאחר שעיקר ההיזק נמשך מפגם הדעת כנ"ל ועל פגם הדעת האדם חייב גם בשינה. כי אדרבא השינה היא יעקר תיקון ושמירת הדעת כי ע,י השינה נתחדש הדעת וכו' כנ"ל. וע"כ זה שמתגבר לשמור את מוחו ודעתו ביום בהקיץ ומוחו קדוש, אז גם בשינה נכנס מוחו בתוך האמונה ונתחדש שם ואז נשלם מוחו ביותר ע"י השינה בבחי' התחדשות המוחין כנ"ל. אבל מי שאינו שומר את מוחו ביום אז יאינו זוכה לחידוש המוחין בשלימות. כי אין מניחין את נשמת אדם ליכנס לתוך שערי הקדושה שהוא האמונה בשעת שינה כ"א כפ ימה שזכה לקדש את מחשבתו שהוא נשמתו ביום בהקיץ. בבחי' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו'. כמובא בזוה"ק ובכתבים שעליית הנשמה להתחדש בבחי' עיבור בשעת שינה היא כפי הקדושה שהאדם מקדש א"ע ביום שאז זוכה בשעת שינה שתכנוס נשמתו לתוך האמונה ותתחדש שם כנ"ל. וגם את השינה בעצמה צריכין לקדש מאוד ע"י קבלת עול מלכות שמםי באהבה ובמסירת נפש קודם השינה לקרות ק"ש שעל המטה בכוונה גדולה שהוא אמונת היחוד ועי"ז זוכה ליכנוס לתוך האמונה בשעת שינה ואז נתחדש ונתחזק שכלו ביותר ע"י השינה. וע"כ זה שמזיק איזה דבר בשינה הוא חייב גדול תבזה אע"פ שהוא ישן כי הוא חייב בפגם הדעת שפגם בו או שפגם באמונה שעי"ז לא זכה ליכנוס לתוך האמונה בשעת שינה ולא נתחדש שכלו לטובה ועי"ז נפגם דעתו מילא וע"יו פגם הדעת והאמונה בא זה ההיזק בשינה כי כל ההיזקות נמשכין מפגם הדעת כנ"ל. וע"כ אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. כי הוא חייב בהההיזק שבשינה כי אם הי' שומר את הדעת ע"י קבלת עול מלכות שמים קודם השינה וע"י שמירת הדעת ביום. ואז אדרבא בשעת שינה נתחזק הדעת ביותר כנ"ל וזה שהזיק בשינה בודאי פגם בדעתו כנ"ל וע"כ הוא חייב בזה כנ"ל:
Therefore the entire avodah [service] of Rosh HaShanah is to draw emunah into the world — through which is the essential revelation of His sovereignty, blessed be He, which is what we engage in on Rosh HaShanah. As we say many times: “And may You alone, Hashem, reign” [v’simloch Atah Hashem l’vadecha], etc., “reign over the entire world in its entirety,” etc. And we conclude all the blessings with “King over all the earth,” etc. For the essential purpose of Rosh HaShanah is to reveal His sovereignty, blessed be He, which is the aspect of emunah, as is known. For it is impossible to accept His sovereignty, blessed be He, except through emunah. And through this one completes the entire creation, whose essential completeness is through man, who was created on this day, as above. And therefore we say on Rosh HaShanah: “This is the day, the beginning of Your works” [zeh hayom t’chilas ma’asecha] — even though the majority of creation was created in the first five days, from the twenty-fifth of Elul until Rosh HaShanah, as our Sages of blessed memory said. However, since on Rosh HaShanah man was created — for whose sake everything was created, and he repairs and completes everything — therefore it is considered as if the entire creation was created on this day. And therefore our Sages of blessed memory said: “In Tishrai the world was created” — because on it man was created, and he is the essential one (as is brought regarding this), for he completes everything, as above. And the essential emunah is impossible to receive except through the tzadikay hador [the righteous of the generation] who are the true guardians of the bris [covenant]. For emunah depends on the bris (as is explained in siman 31 mentioned above). Therefore one must travel to the true tzadikim on Rosh HaShanah — in order to merit through them complete emunah, which is the essential purpose of Rosh HaShanah, as above. For the tzaddik is the one who guards the bris [tzaddik hu ma’an d’natir bris]. And behold, it is explained in the Torah teaching mentioned above that through tikun habris [repair of the covenant] one merits to make n’fashos [souls], etc. For one merits ahavah [love] and kisufin d’k’dushah [holy yearnings] that are very precious. Through this one makes n’fashos, which are the aspect of n’kudos [vowel points] for the letters of the Torah — through which is the essential combining and pairing of the letters of the Torah to perform some action. And see there, all of this explained well. And see what is printed nearby in the passage beginning “The combining and joining of the letters,” etc. — see there. And this is: “There is a hevel [breath/vanity] that is done on the earth” (Koheles 8:14), etc. And this is the aspect of the gilgulai han’fashos [reincarnations of souls], etc. And the general principle is that the yearnings and the longing for something holy are very precious, for through them the nefesh [soul] comes into being and is completed through speech, and goes out and rolls about. And sometimes the holy nefesh rolls and comes into the wicked person, and thoughts of teshuvah [repentance] fall upon him, and he can be brought back to good. And likewise the reverse, etc. And this is: “There is a hevel,” etc. Hevel is the breath of the mouth [hevel peh], from which the souls emerge. And through this, there are tzadikim, etc., and there are wicked people to whom it reaches like the deeds of the tzadikim — through a holy breath rolling into them, that is, a nefesh from good yearnings, etc. And this is the aspect of the shofar of Rosh HaShanah. For the breaths [havalim] of the shofar are the aspect of holy breaths, the aspect of holy souls — through which the wicked return in teshuvah, as above. And this is what is needed on Rosh HaShanah, which is the first day of the Ten Days of Teshuvah. And all of this we receive from the true tzadikim, to whom we travel and to whom we bind ourselves. For they are the aspect of “masters of the soul” [ba’alay nefesh], from whom are drawn all the souls and the holy breaths — through which one can bring all the wicked back in teshuvah. And this is the aspect of the shofar of a ram [ayil], which is the ram of Yitzchak who was bound upon the altar — in order that the merit of his binding should be remembered for us. That is, the essential merit of the Akeidah [binding] of Yitzchak is the aspect of ratzon [will] and holy yearnings [kisufin d’k’dushah]. For this was the essential greatness of the nisayon [test] of Avraham and Yitzchak — the essential merit was that they were willing to slaughter and to die for the sanctification of Hashem. And through being willing for this with a complete and true will, it was considered as if he had actually been slaughtered and offered upon the altar — even though in truth He did not send forth His hand against him and did not do anything to him. It emerges that the essential merit of the Akeidah is only ratzon and holy yearnings. And because Yitzchak merited such holy yearnings in truth, with such self-sacrifice — from there is drawn the holiness of the souls of Israel who came forth from him. For in each and every one of Israel there is a holy soul that is willing to sacrifice itself for the sanctification of Hashem always. It emerges that every one of Israel — his soul and his will are strong always for Hashem, blessed be He. For every one of Israel is prepared to die for the sanctification of Hashem, for in the innermost depths of his soul his will is very, very strong for Hashem, blessed be He. And this is because we are all children of Yitzchak our father, who was bound upon the altar and wanted to die for His sake, blessed be He. And the innermost depths of this breath and this will — this is what we draw into the shofar, which is the aspect of the shofar of the ram of Yitzchak. For then, at the time of the Akeidah, the ram was sanctified in his place, and then its horn was sanctified as a shofar — so that Israel, the seed of Yitzchak, should merit to draw the innermost depths of the holy breaths and souls that are rooted in them from Yitzchak. They draw them and bring them out through the holy shofar, which encompasses all the breaths and voices, as it is brought in the holy Zohar: “The place from which all voices go forth is called shofar.” And through bringing forth the innermost depths of the soul — which are the aspect of holy breaths — from within the shofar, through this everyone returns in teshuvah. For these holy breaths are the aspect of holy souls that have the power to go and roll about and bring the entire world back in teshuvah — and this is what is needed on Rosh HaShanah. And as is explained in the Torah teaching mentioned above, the great power of the holy breaths to bring the wicked back in teshuvah, as above. And this is the aspect of: t’kiah, sh’varim, t’ruah, t’kiah. T’kiah is the aspect of the striking of a hand [t’kias kaf] — the aspect of binding oneself to the true tzadikim, from whom one receives the souls and the holy breaths, as above. For all the souls of Israel need to receive the power of the holy breaths from the tzadikim of the generation, as above. And this is the aspect of t’kiah, from the language of “striking the hand” [t’kias kaf], which means binding together. As it is written: “All the nations, clap your hands” [kol ha’amim tik’u chaf] (Tehillim 47:2) — which Rashi explained as: “join together” — that is, they should intermingle and bind together to sound a blast to G–d, etc. Sh’varim — this is the aspect of a broken and crushed heart [laiv nishbar v’nidkeh] — the aspect of longing and powerful yearnings for Hashem, blessed be He, through which one’s heart is constantly broken because of the greatness of the yearnings and the longing with which one yearns with a powerful will for Hashem, blessed be He. And this is the aspect of t’ruah — an expression of love and longing for Hashem, blessed be He, as it is written: “He has not beheld iniquity in Yaakov, etc., and the t’ruas melech [the friendship/love of the King] is in him” (Bamidbar 23:21). And Rashi explained: an expression of affection and friendship — that is, the aspect of love and will, the aspect of love and longing for Hashem, blessed be He, in the aspect of: “For I am lovesick” [ki cholas ahavah ani] (Shir HaShirim 2:5), as is brought in the Torah teaching mentioned above. And this is the aspect of the final t’kiah — to go back and bind the entire world to the yearnings and the souls and the holy breaths, in order to bring them all back to good. In the aspect of: “And it shall be on that day, a great shofar shall be blown, and the lost shall come, etc., and the scattered,” etc. (Yeshayahu 27:13). For the first t’kiah is to bind ourselves to the true tzadikim, in order to receive from them the breaths and the holy souls, as above. And the final t’kiah is in order to bind to us also the entire world — that they should all receive these breaths and holy souls, so that they should all return to Hashem, blessed be He, through this, and accept the yoke of His sovereignty upon themselves — in the aspect of: “All the nations, clap your hands,” etc. And this is the aspect of Malchuyos, Zichronos, and Shofaros [Sovereignty, Remembrances, and Shofar Blasts] that we say in the prayer on Rosh HaShanah. For it is explained in the Torah teaching mentioned above that one must express the holy yearnings with one’s mouth, so that the soul should come forth from potential to actual. And for this the order of the prayers was instituted — see there. And this is the aspect of Malchuyos, etc. — that we express the holy yearnings with our mouths. For Malchuyos is that we accept the yoke of His sovereignty upon ourselves, and we pray that His sovereignty should be revealed over the entire world — which is the essential holy yearnings: that one must constantly yearn and long to accept the yoke of His sovereignty upon oneself with love, and to express these yearnings with one’s mouth, as above. And then these breaths have the power to go and arouse the entire world to teshuvah — and this is the aspect of the blowing of the shofar, as above. And this is the aspect of Zichronos [Remembrances] — for then we pray that He should remember for us His covenant that He established with our fathers. And we mention all the verses that speak of this, as it is written: “And G–d heard their groaning, and G–d remembered His covenant with them,” etc. (Shemos 2:24). And it says: “And I will remember My covenant with Yaakov,” etc. (Vayikra 26:42). And we conclude: “And the Akeidah of Yitzchak for his seed, etc., may You remember. Blessed, etc., Who remembers the covenant.” That is, we now pray that He should draw upon us the merit of the guarding of the bris of our fathers, the tzadikim — in order that through this, the havalim [breaths] of the Sitra Achara, which are made from evil yearnings, should have no power to confuse the world, to cause sin, G–d forbid, through their evil vanities, in the aspect of: “There is a hevel,” etc., as above. For the merit of the tikun habris of our fathers will overpower and ascend before Him, blessed be He, until through this all the holy breaths of the holy yearnings of Israel will be sifted and elevated. And all the breaths of the Sitra Achara — of the evil yearnings — will be nullified before them as nothing and naught. And therefore the verses of Zichronos begin with the matter of Noach, as we say: “And also Noach, with love You remembered,” etc., as it is written: “And G–d remembered Noach, etc., and all that was with him in the teivah [ark]. And G–d caused a wind to pass over the earth, and the waters subsided” (Beraishis 8:1). For Hashem, blessed be He, commanded Noach to enter the teivah, to be enclosed there from before the waters of the Mabul [Flood] — even though there was much deliverance and salvation before Him. But the matter is well explained according to the above: because the generation had corrupted their deeds greatly, and went after their desires and their evil yearnings, until the world was full of evil breaths [havalim ra’im] that are made from evil yearnings — until it was not possible for the world to endure. Therefore He brought upon them the waters of the Mabul. And then Noach had to enter the teivah and be enclosed there — so that he would not receive and absorb the evil breaths of the world, of the evil yearnings. For this was the essential aspect of the ruach ra’ah [evil spirit] that ruled over the world then — that is, an actual evil spirit made from evil yearnings. Because of this he had to be enclosed in the teivah, in order to hide himself from the evil breaths that are the evil spirit made from evil yearnings — through which was the essential destruction of the world at that time. And as is explained in the Torah teaching mentioned above, that through evil yearnings, souls are made that are the aspect of vowel-points, and they give the letters an evil configuration, in the aspect of: “If he does not merit, it becomes a potion of death for him” [lo zachah na’asais lo sam maves] — G–d protect us. And through this they destroyed the world at that time. And Noach had to hide from them in the teivah so that the evil breaths should not have power over him, as above. And this is the matter of what is brought in the Zohar: that in a time of distress [b’idan ak’sa] one must hide. That is, as above — the essential root of all the troubles, G–d protect us, is drawn from evil souls that are made from evil yearnings, through which the letters of the Torah are given a configuration in the reverse direction, G–d forbid, as above. And therefore one must hide in a room, so as not to absorb from the evil breaths, which are the aspect of an evil spirit, G–d protect us. And as it is written: “Go, My people, enter your chambers and close your door behind you; hide for a brief moment until the fury passes” (Yeshayahu 26:20). For one must close oneself in one’s room until the fury and wrath passes — which is made from evil breaths, as above. And Hashem, blessed be He, in His mercy, then remembered Noach the tzaddik who was in the teivah — “and G–d caused a wind to pass over the earth.” And Rashi explained: a “wind of comfort” [ruach naicha], etc. That is, in His mercy He gave power so that the holy breaths of Noach and all who were with him in the teivah should overpower — and they are the aspect of a good spirit, a spirit of comfort. And through this, “the waters subsided” — and the waters of the Mabul were nullified, whose essential dominion was through the evil spirit of the evil yearnings, as above. And for this we pray — that also now He should have mercy upon us and remember all the holy breaths of Israel, of the good yearnings, and sift them from the breaths of the Sitra Achara, of the evil yearnings, so that they should have no power to rule over them, to confuse the world, G–d forbid. Especially since now we have something to rely upon, for we have already had great and awesome tzadikim who guarded the bris to the utmost. And we ask that He should remember for us their merit — and this is the matter of all the verses of Zichronos that we say afterward: that He should remember for us the covenant of our fathers. And we conclude with the Akeidah of Yitzchak, etc. For the Akeidah of Yitzchak is the essential aspect of good yearnings — that he sacrificed his soul with intense passion in truth, to do His will, blessed be He — from which is rooted the holy point in the heart of every one of Israel, to yearn and desire Hashem, blessed be He, with self-sacrifice, as above. And therefore we ask that He should remember all of this for us — so that the holy breaths should overpower through the power of the tzadikim who guarded the bris, and they should ascend before Him with favor, and they should have the power to bring the entire world back in teshuvah. And the evil breaths — which are the aspect of the waters of the Mabul — should have no power to rule over them, to confuse the world, G–d forbid. And this is the essential aspect of z’chirah [remembrance] — that we pray that He should remember for us the merit of our fathers and the Akeidah of Yitzchak, etc. That is, that the evil breaths should not confuse, G–d forbid. For certainly there is no forgetting before Him, blessed be He. But when, G–d forbid, the evil breaths overpower against the good breaths — this is the aspect of forgetting, which is the aspect of “clouds that cover over the eyes” [ananan dim’chas’yan al ainyin] — that is, the good is not recognizable, G–d forbid, because the evil covers over it, G–d forbid. But we come with the power of our fathers who guarded the bris to the utmost. And we remind Him, blessed be He, that even in the generation of the Mabul — when the entire generation was evil, and there was only Noach, a lone individual in the world, and there was not then the merit of holy tzadikim such as these — even so, Hashem, blessed be He, had mercy and remembered Noach, and caused the holy breaths to overpower the waters of the Mabul. And how much more so now, when Israel in general — the majority of them, virtually all of them — yearn very, very much for Hashem, blessed be He, with great yearnings and self-sacrifice. And we have already had holy tzadikim such as these, from the days of our fathers until now — through whose merit it is certainly fitting that all the evil breaths in the world should be nullified and become as nothing and naught, and the holy breaths of the good yearnings should overpower and strengthen, until they bring the entire world back in teshuvah. And this is the entire matter of Rosh HaShanah, which is the first of the Ten Days of Teshuvah, as above. And this is the aspect of Shofaros. For afterward we pray that the holy breaths should go forth and arouse also the entire world in teshuvah — and this is the aspect of the verses of Shofaros. For this is the essential aspect of the receiving of the Torah through the sound of the shofar. For Moshe Rabbainu, in the immensity of his power, drew the power of the holy breaths, which are the aspect of holy souls — through which the letters of the Torah were given a good configuration. And through this he merited to give the Torah then. For in truth, the Torah already existed even before that, for the Torah preceded the world. However, the letters of the Torah have no configuration and no effect except according to the vowel-points that are made through the yearnings, etc. — as is well explained in the Torah teaching mentioned above, see there. And therefore the Torah was not given until Moshe came. For then Israel was purified through the power of Moshe, until their holy yearnings overpowered and gave the letters of the Torah a good configuration. And therefore the Torah was given with the sound of the shofar, which is the aspect of the holy breaths, as above. And this is the aspect of: “And the sound of the shofar was very strong,” etc. (Shemos 19:16). “Very strong” specifically — that is, the sound of the shofar, which is the holy breaths, was going and getting very strong, in order to subdue and break all the breaths of the Sitra Achara, so that they should have no power to give the letters of the Torah a configuration in the reverse direction, G–d forbid, as above. And therefore after the verses of Shofaros we pray that He should gather all the scattered ones, as it is written: “And it shall be on that day, a great shofar shall be blown, and the lost shall come, and the scattered,” etc. (Yeshayahu 27:13). For this is the essential blessing of Shofaros — that the holy breaths of the shofar should overpower, and go and spread throughout the world, until they bring the entire world back in teshuvah, and all the scattered and the lost should be gathered, to bring them all back to holiness. And everything is through the power of the holy breaths, as above.
אות ג וזה בחי' ל"ג בעומר שהוא הלולא דרשב"י שנוהגין בו בא"י שמחה גדולה. כי רשב"י הוא בבח'י התעררות השינה. כי מבואר בדברי רבינו ז,ל שר' שמעון הוא בחי' עיר וקדיש מן שמיא נחית שהוא ר" ת שמעון. עיר וקדיש דייקא בחי' התעוררות השינה. כי עיר הוא היפך השינה. וע"כ הוא גילה ביותר כל רזין דאורייתא וסתרי תורה כי לי' יהבי רשותא וכו'. כי סתרי תורה הם בבח'י התעוררות השינה כי פשטי אורייתא הם בחי' שינה כנ"ל וסתרי אורייתא הם בחי' התעוררות השינה שנתגלו ע"י רשב"י שהוא עיר וקדשי עיר דייקא היפך השינה כנ"ל:
margin: 0 0 16px 0;
אות ד וע"כ הי' הסתלקותו בימי הספירה בל"ג בעומר שאד מתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות שהוא קבלת התורה. כי כל ימי הספירה הם בבחי' שינה דקדושה שהו אטובה גדולה להמוחין שעי"ז בא המוח בתוך האמונה ונתחדש שם ומקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהם ע' פנים של תורה וכו' כנ"ל. וזהו בחי' יצ"מ בפסח ואח"כ ימי הספירה ואח"כ שבועות שהוא קבלת התורה כי הכל בשביל תיקון הדעת ומוחין כמובא בכוונות שכל הכוונות של פסח וספירה ושבועות הוא לחזור ולהמשיך ולתקן המוחין שנפגמו ונתקלקלו ע"י חטא אדה"ר וע"י חטאי כל הדורות שלאחריו שהם דור המבול ודור הפלגה שכולם פגמו בהדעת ע"י תאות ניאוף וע"י הע"ז שלהם שהוא פגם האמונה שהוא ג"כ פגם הדעת כנ"ל. וכן בכל דור ודור צריכין לתקן אלו התיקונים שהוא תיקון הדעת ע"י הבחינות המבוארים בהתורה הנ"ל שזהו בחי' פסח וספירה ושבועות. כי בפסח הוא יציאת מצרים ואז נמשכו כל המוחין בהתגלות נפלא ובהארה גדולה מאוד כידוע שזהו עיקר יציאת מצרים. כי במצרים היו המוח והדעת בגלות כידוע כי אז עדיין לא נזדכך המוח בשלימות. וכן הוא בכל אדם שכל זמן שאינו זוכה לקדש את מוחו ממחשבות וחכמות חיצוניות וזרות אזי הוא בחי' גלות מצרים שמתגבר עליו פרעה ע"י שלא שמר את מוחו מבחי' בת פרעה שהיא בחי' חכמות חיצוניות כנ"ל. וע"כ לא התחילה גאולת מצרים עד שנולד משה שהוא היה הגואל כי הוא הי' בחי' הדעת כידוע. ותיכף כשנולד נתגלה אור הדעת והתחיל להתנוצץ גאולת ישראל כ"ש ותרא אתו כי טוב הוא אין טוב אלא דעת דקדשוה דעת התורה הקדושה כ"ש (משלי יט) גם בלא דעת נפש לא טוב וכ"ש כי לקח טוב נתתי לכם תותרי וכו'. וע"כ מחמת שאז התחיחל הדעת להשתלם ע"כ חזרה תיכף בת פרעה אל הקדושה ובת פרעה דייקא הצילה את משה מן היאור, זה רמז שהדעת נשלם בשלימות גדול עד שבת פרעהשהוא חכמות חיצוניות חזרה אל הקדושה ואל הדעת דקדשוה שהוא בחי' משה שמסרה נפשה בשבילו. ועי"ז היה הגאולה כי עיקר הגאולה של מצרים הוא ע"י שלימות הדעת כנ"ל דהיינו כשנתבטלין החכמות החיצוניות בחי' בת פרעה וחוזרין אל הקדושה ומכירין ויודעין כולם כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכו' שזה עיקר הדעת כמו שיהי' לעתיד כ"ש (צפני' ג) כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' וכו'. נמצא שבפסח בשעת יציאת מצרים נשלם הדעת ונתבטלו החכמות חיצוניות שהוא בחי' בת פרעה וחזרו אל הקדושה כנ"ל. אבל אע"פ שבפסח נשלם הדעת מאד אעפ"כ עדיין אין הדעת בשלימות עד שמחדשין אותו בבחי' עיבור ע"י השינה. וזהו בחי' ספירת העומר שהו אבחי' שינה הסתלקות הדעת כי אחר יום ראשון של פסח חוזרין ונסתלקין כל המוחין והדעת כמובא והסתלקות הדעת הוא בחי' שינה. וזה בחי' עורמ שעורים שהוא מאכל בהמה שהוא העדר הדעת בחינת שינה וכמובא בדברי רבינו ז"ל במ"א שמאכל בהמה הוא בחי' שינה. היינו שעכשיו אנו מסלקין דעתינו ומכניסין מוחינו לתוך האמונה לבד שהוא בחי' שינה כדי שיתחדש מוחינו כדי שנזכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחי' קבלת התורה שהוא ע' פנים לתורה שזוכין לקבל בשבועות שזהו בחי' מה שחוזרין ומקבלין השכל חדש שהוא התורה ע"י מ"ט ימי הספירה שהם בחי' שינה שעי"ז נתחדש המוח וכו' כנ"ל. וע"כ ימי הספירה הם ימי דין כידוע זה בחי' שינה שהוא בחי' לילה בחי' חשך בחי' דינים כידוע כמבואר בזוהר הקדוש שבלילה דינא שריא וכו'. ועל כן נוהגין להיות נעורי ןכל הלילה כולה בשבועות, זהו בחי' התעוררות השינה כי ספירה הוא בחי' שינה דקדושה שעל ידי זה דייקא נתחדש המוח ע"י האמונה ואז זוכין לשבועות שהוא התעוררות השינה שאז מקבלין שכל חדש ונשמה חדשה מאור הפנים שהוא בחי' קבלת התורה בחי' ע' פנים לתורה כנ"ל. נמצא ששבועות הוא בחי' התעוררות השינה וע"כ נעורין אז כל הלילה כנ"ל:
.section-break {
אות ה וזהו בחי' קול השופר של מתן תורה כ"ש ויהי ביום השלישי וכו' ויהי קולות וברקים כו' וקול שופר חזק מאד וכו'. כי שופר הוא בחי' התעוררות השינה שזהו בחי' שופר של ר"ה כמבואר בהתורה הנ"ל כנ"ל. וע"כ מזכירין פסוקי שופר של מתן תורה בר"ה ומזכירין כל הענין של מ"ת בר"ה כמו שכתוב אתה נגלית בענן כבודך על הר סיני וכו', כי מ"ת בקול שופר ושופר של ר"ה הם בחי' אחת בחי' התעוררות השינה שהוא התחדשות המוחין והנשמה שזהו בחי' קבלת התורה כנ"ל:
border: none;
אות ו ובל"ג בועמר נסתלק רשב"י ואז מתחיל להתנוצץ ההארה והקדושה של שבועות שהוא בחי' התעוררות השינה התחדשות המוחין. וע"כ אז הוא הלולא רבא דרשב"י שהוא בחי' התעוררות השינה בחי' עיר וקדיש כנ"ל. כי רשב"י הוא קשת הברי תכמבואר בדברי ר"ל שבשביל זה לא נראה קשת בימיו כי הוא בעצמו הי' בחי' קשת שבשביל זה נוהגין לדרוך הקשת בל"ג בעומר. וקשת הוא בחי' תקיעה שברים תרועה שסימנם קשת (כמובא וכמבואר בדברי רבינו ז"ל במ"א) שהם כלליות הקולות של השופר שהוא בחי' התעוררות השינה כנ"ל:
border-top: 1px solid #d8c8a8;
אות ז ומחמת שרשב"י הי' בבח'י התעוררות השינה בחי' אור הפנים. וע"כ התפאר באידרא דהא חמינא דאנפאי נהירין וכו' בחי' אור הפנים בחי' התאדמו תפני התוקע שנמשכין אורות מפנים עליונים בחי' קירון אור הפנים של משה רבינ ועי קבלת התורה. וע"כ לא הי' רשב"י יכול לסבול כשראה בני אדם שעוסקין בדרך ארץ. כשרז"ל (בגמרא שבת) כשיצא מהמערה חזי אינשי דקא כרב יוזרעי אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה וכו'. כי כל המלאכות ועסקי דרך ארץ שעושין כולם הם בבחי' שינה שהוא בחי' מו"מ ומחמת שרשב"י הי' רחוק משינה כי הי' עיר וקדיש כנ"ל וע"כ לא הי' יכול לסובלם כלל ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחי שעה היינו שהי' קשה לו הקשיא המבואר בהתורה הנ"ל. כי התחינח למי שעוסק בתורה שאז השינה יטובה לפניו שנתחדש מוו עי"ז ויכול אח"כ לעסוק בתורה במוח זך ביותר אבל מי שאינו עוסק בתורה מה פועל בהשינה. וזהו מניחין חיי עולם כוו' היינ וכי בשלמא אם היו עוסקין בחיי עולם דהיינו בתורה והי' עוסקים גם בדרך ארץ שהיא בחי' שינה הי' יכולים לומר שהמו"מ שהוא בחי' שינה היא טובה להם לעבודת הבורא כי עי"ז נתחדש מוחם כנ"ל. אבך מאחר שמניחין חיי עולם ואינם עוסקים בתורה ועוסקים רק בחיי שעה במלאכות ומו"מ שהוא בחי' שינה ע"כ הקפיד עליהם ביותר. אבל הש"י הקפיד על רשב"י על שאינו יכול לסובלם כלל ומענישם מיד כשרז"ל (שם) שאמר הש"י להחריב עולמי יצאתם וכו'. כי באמת גם זה צריכים כמבואר בדברי רבינו ז"ל בהתורה הנ,ל דקרי קרי ודלא קרי ליהוו צוותא לחבירו שאפילו מי שאינו עוסק בתוכה כשעושה מו"מ באמונהשהוא בחי' שינה הוא עושה טובה לחבירו שהוא משרשו שנתחדש מוחו ונשמתו ע"י המו"מ של חבירו יע"ש:
margin: 32px 0;
אות ח וע"כ עושין שמחה גדולה ביום הסתלקותו דייקא שהוא בל"ג בעומר. כי הסתלקות הצדיק עושה תיקון גדול בכל העולמות יותר מבחייו כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם והם מתקנין נשמות ישראל במיתתן יותר מבחייהם ומכניעין הס"א והקליפות הנאחזין בנשמות הנפולות בעונותיהם. כי הצדיקים מכניעין ומבטלין אותם במיתתם יותרר מבחייהם בבחי' ויהיו המתים אשר המית במותו רבים מאשר המית בחייו (שופטים טז) שהצדיק האמת מנהיג הדור האמיתי ממית שונאי הקדושה והקליפות והס"א ומותו יותר מבחייו כי המיתה היא בחי' שינה ארוכ ה ותחיית המתים הוא בחי' התעוררות השינה כ"ש הקיצו ורננו שוכני עפר וכ"ש ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו'. והצדיק שחפץ תמיד בטובות ותקנות ישראל ועירק הטוב ועיקר ההצלחה האמתיתית הוא הצלחת הנפש לטהר נפשות ישראל מזוהמתם ולהחזירם בתשובה שלימה לעוררם משינתם שלא ישנו שינת עולם ח"ו. אבל עיקר העסק שהצדיק האמיתי עוסק לתקן נשמות ישראל הוא בשעת שינה דייקא. כי ממוח הצדיק בעצמו א"א לקבל כי מוחו גדול ונשגב ונעלה מאוד מאדו עד שא"א לקבל ממנו בשום אופן, כ"א ע"י שהצדיק מוריד עצמו אל העולם ומסלק את דעתו ומדבר עם העולם שיחת חולין וסיפורי מעשיות שזהו בחי' שינה וכמו ששמעתי בפירוש מפי רבינו ז"ל ששיחת חולין שמדברין לפעמים עם העולם כדי לפקח את דעתו לתת נייחא להמוחין כשיגעים מהתורה ועבודת ה' זהו בחי' שינה ממש שעי"ז נתחדש המוח כנ"ל. נמצא כשהצדיק מדבר עם העולם זהו בחי' שינה אצלו בחי' הסתלקות הדעת ועי"ז דייקא הוא מעוררם בתשובה ומחזירם להש"י. כי בשעת שינה נכנס המוח בתוך האמונה וכו'. והאמונה היא שוכנת תמיד בין הגויים והקליפות לברר משם ניצוצי הקדושה שנפלו לשם שהם בחי' נשמות הנפולות של הרחוקים מהש"י שנפלו ע"י עונותיהם למקום שנפלו ר"ל והאמונה מרחמת עליהם ועוסקת תמיד לבררם אבל עיקר כח האמונה לבררם ולהוציאם הו אכשנשמות הצדייקם עולין אלי' ונכללין בה בשעת שינה בבחי' העלאת מ"ן וכידוע שאז יש כח להאמונה לעלות אל דודה ונעשה יחוד העליון. ובכל יחוד עליון כמה ניצוצות שנפלו שהם בח'י נשמות הנפולות נתעוררין אז בתשובה וחוזרין להש"י אלו הרשעים שהם שורש ניצוצי נשמות אלו ואז נתחדש גם נשמת הצדיק ע"י היחוד הזה ועי"ז זוכה לקבל שכל חדש ונשמה חדשה וכו' כנ"ל (וע' בכוונות ותבין הענין הזה היטב איך כל הכוונות כלולים בדברי רבינו ז,ל). וכמו שזה הענין נעשה בשינה ממש שזהו סוד כל כוונות ק"ש ושינה והתעוררות השינה וכנ"ל, כמו כן ע"י כל בחי' שינה נעשה ענין זה. וע"כ עקיר העסק שהצדיק עוסק לקרב ב"א להש,י הוא בשעת בחי' שינה שלו דיקא דהיינו כשמדבר עמהם שיחת חולין וסיפורי דברים שהם בחי' שינה כנ"ל. ואפילו כשהצדיק האמת מגלה תורה להעולם אע"פ שהיא תורה גבוה מאד אעפ"כ הוא בבחי' שינה לגבי השגתוח של עצמו שהיא גבוה מאוד עד שאי אפשר להשיגה אפילו במחשבה מכל שכן בדיבור, כמו שפשטי אורייתא הם בחי' שינה לגבי דביקות הבורא כן התגלות התורה של הצדיק שמגלה להעולם הוא בחי' שינה בחי' פשטי אורייתא כנגד השגות עצמו. נמצא שעיקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שהצדיק עוסק תמיד לקרבם הוא דייקא ע"י בחי' שינה שלו כנ"ל. וע"כ גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם. כי עיקר הגדולה של הצדיק בחייו ובמותו הוא כפי מה שזוכה לקרב נפשות ישראל להש,י שזהו עיקר תענוגיו ושעשועיו של הש"י כשרז"ל כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וע"כ גדולת הצדיקים הוא במותם יותר מבחייהם כי במותם הם מקרבין ביותר נפשות ישראל להש"י, כי המיתה הוא בחי' שינה ארוכה כנ"ל ובשעת שינה אז דייקא עיקר העסק של הצדיק לקרב ישראל להש"י כנ"ל. ובאמת מבואר העני ןהיטב למי שבקי מעט בזוהר ובכתבי האריז"ל מענין היחוד הנעשה ע"י נשמת הצדיק בשעת שינה ובשעת מיתה וגודל בירור הניצוצות שנתבררין אז. כי כל מה שהיחוד גדול ביותר נתבררין ניצוצות ביותר וגדולת היחוד הוא כפי גודל נמשת הצדיק. וגם יש חילוק בין שינה שוא א' מששים במיתה שאז עולה נשמת הצדיק לתוך האמונה להייחד רק לפי שעה בבחי' פקדון. אבל בשעת מיתה ממש אז עולה כל הנשמה לגמרי לזמן ארוך עד התחי' ואז היחוד גדול ביותר מאד מאד כמבואר בספרים מגודל הפלגת גדולת היחוד שנעשה בשעת הסתלקות הצדיק שנקרא הלולא רבא בחי' חתונה שהיא בחי' יחוד. וכמובן ומבואר בזוה"ק באידרא בסתלקות רשב"י שאנו עוסקים בו מגודל היחוד שנעשה אז שנסתלק נשמתו לתוך בחי' המלכות לתוך יסוד האמונה כמבואר על פסוק כי שם צוה ה' את הברכה חיים לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים עד דאיסתלק נשמתי' וכו' ע"ש. כי הצדיק בשעת הסתלקותו שאז זוכה לתכלית שלימותו כיכל ימיו הי' עוסק בעבודת ה' ועלה בכל פעם מדרגא לדרגא וע"כ בכל פעם שעלתה נשמתו בשינה עדיין לא היתה בתכלית השלימות כמ ובשעת מיתתו שאז הוא בתכלית השלימות. וגם בשעת שינה לא עלתה לגמרי כי עדיין נשארה בו קצת בשביל חיותו כדי שיוכל להתעורר משינתו. אבל בשעת מיתה של הצדיק שאז הנשמה בתכלית שלימותה ועולה כל הנשמה לגמרי לתוך האמונה ע"כ אז נתגדל מאד מאד בחי' ההעלת מ"נ של השכינה בחי' חזי במה ברא קאתינא לגבך. ואז נתגדל היחוד מאד וכפי גדולת היחוד כן נתרבין לעלות נצוצות הנפולין יותר שעי"ז חוזרין בתשובה רשעים רבים ביותר. וכן מתנהג כל ימי עולם עד התחיה שנשמת הצדיק שמת שהיא בבחי' שינה היא מעלה תמיד בחי' מ"נ להשכינה שהיא האמונה ועי"ז היא מבררת נשמות רבות שנפלו עד אין קץ. כי יש נשמות נפולות מאד מאד שנפלו כ"כ כמו שנפלו עד שא"א שיהי' להם שום תיקון בעולם כ"א ע"י נשמת הצדיק ודייקא ע"י מיתתו וכמובן בדביר רבינו ז"ל. כי כפי גדולת היחוד שלמעלה כן עולים נצוצות רבי םמקמי הקליפות ביותר. וע"כ איתא בזוה"ק דצדיקיא שכיחי יתיר בתר אסתלקותי' בהאי עלמא יתיר מבחיוהי. וזהו בחי' השתטחות על קברי צדקיים אמתיים שהוא דבר גדול מאד ומועיל מאד לעבודת השי"ת לזכות לצאת מהרע שלו ולשוב להש"י. כי יש בני אדם שנפלו כ"כ בעונותיהם עד שנאחז בהם הרע כ"כ עד שא"א להם בשום אופםן לשוב להש"י רק ע"י שבאין על קברי הצדיקים האמתיים ואז נכללין בנשמת הצדיק שמת שהוא עוסק תמיד לברר בירורים והוא בכחו הגדול שגדול במיתתו יותר מבחייו הוא יכול לברר אפילו הנשמות שנפלו מאד מאד. אבל אעפ"כ הבעל בחירה א"א לבררו בעל כרחו כ"א כשבא על הקבר במקום גניזתו הקדושה ומעורר עצמו בתשובה שאז יש כח להצדיק לבררו בכחו הגדול ולהוציאו ממקום שנפל לשם ולתקנו אע"פ שלא היה אפשר לו להתתקן בשום אופן וכנ"ל:
.exclamation {
אות ט וזהו בחי' הלולא דרשב"י שעושין ביום הסתלקותו דייקא כי דייקא ע"י הסתלקותו הוא מתקן ומחזיר בתשובה נפשות רבות יותר כנ"ל שעי"ז נתרבה השמחה ביותר בחי' השמחה שלעתיד בעת התחי' כ"ש ושמחת עולם על ראשם שהוא בחי' קבלת התורה כשדרז"ל (שבת פח). כי תחיית המתים הוא עיקר בחי' התעוררות השינה בחי' ורבים מישני אדמת עפר יקיצו כנ"ל. וע"כ אז יתקע בשופר גדול שהיא בחי' התעוררות השינה כנ"ל. ועי"ז יהי' עולין עאז כל הנדחין והאובדין כ"ש והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובוא האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים. כיכולם יהי' להם עליה ותיקון כ"א כפי הראוי לו ע"י הבירור שעסק הצדיק לבררם כל ימי חייו וביותר בכפלי כפליים בכל עת מיתתו שהוא בחי' שינה וכו' כנ"ל. ואז תגדל השמחה מאד מאד כמבואר בכמה פסוקים ובד ברי רז"ל מעוצם השמחה שלעתיד לאחר התחי' כשרז"ל עתיד הקב"ה לעשות מחול צדיקים לעתיד לבא וכו' כ"ש ואמר וכו' נגילה ונשמחה בישועותו. וזהו בחי' השמחה הגדולה של שבועות שהוא בחי' השמחה הגדולה של שבועות שהוא ג"כ בחי' התעוררות השינה כנ"ל בחי' תחיית המתים בחי' קול השופר שלעתיד כנ"ל. וע"כ באמת הי' בחי' תחיית המתים בשעת מתן תורה כמו שדרשו רז"ל ע"פ גשם נדבות תניף אלקים וכו' שיצאה נשמתן אז בשעת מתן תורה וחזר והחי' אותם. ועוצם השמחה הזאת נתעאוררה בשעת הסתלקות הצדיקי אמת כי הצדיק הולך לעולמו לחיים טובים ולשלום כי צדיקים במיתתן קרויים חיים אשרי להם.וזהו בחי' עוצם השמחה של הלולא רבא דרשב"י שעושין בל"ג בעומר. שביום הזה מתחיל להתמתק הדין הנאחז בימי הספירה שהיא בחי' שינה ומתחיל להתנוצץ ההארה של שבועות שהוא בחי' התעוררות השינה בחי' תחיית המתים בחי' קבלת התורה. ואז השמחה גדולה מאד בחי' השמחה שלעתיד שהוא בחי' השמחה של שבועות וכנ"ל. כי אין שמחה לפניו ית' כמ ובעת שמחזריין אליו יתברך נדחים דהיינו כשמחזירין בתושבה את הרחוקים מאד להש"י כי הש"י חפץ חסד הוא והוא צופה לרשע וחפץ בהצדקו. וכל זמן שהאדם רחוק ממנו ית' בעונותיו צר לו מאד כביכול כ"ש בכל צרתם לו צר. ועיקר הצרה היא צרת הנפש שרחוקה מהש"י כמבואר במ"א כי הש"י חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח. וע"כ ע"י שהצדיק מעלה ומתקן כמה נשמות ישראל ומחזירם אלי ותית' עי"ז נגדלת השמחה מאד מאד מכו שמחזירין להמלך את בנו שגרשו מעל פניו בעונותיו, ועי"ז שנתרחק קלקל בכל פעם ביותר מחמת שנפל בדעתו ע"י שראה גודל ריחוקו מהמלך עד שטעה ונדמה בדעתו שהמלך הרחיקו לעולם, ולא הי' מצפה שישוב עוד אל המלך כ"ש לא יאמין שוב מני חשך. ובאמת יש להמלך צער גדול בכל עת וזוכר את בנו הרחוק בכל עת. וכשנמצא אחד שמרחם על המלך ועל בנו והולך אל המקום המזוהם שנפל לשם ומרמז לו רמזים ומתנהג עמו בחכמה נפלאה פלא והפלא עד שמכניס בו הרהורי תשובה ומחזירו אל המלך, כמה שמחה ותענוג גורם אל המלך עד אין שיעור. כי זה עיקר שמחתו וגדולתו ותענוגיו ושעשועיו של המלך ית' כשמחזירים אליו הרחוקים ממנו כ"ש בזוהר (יתרו סט עא) כד אתי יתרו ואמר כי עתה ידעתי וכו' כדין אסתליק ואתיקר שמא דקוב"ה עילא ותתא וזהו בחי' השמחה הגדולה של הלולא דרשב"י ביום הסתלקותו הקדוש בל"ג בעומר שאז עולין ונתתקנין וחוזרין בתשובה כמה רחוקים שזהו בחי' השטחות על קברי הצדקיים אמתיים כנ"ל. שעי"ז נגדלת השמחה מאד מאד כנ"ל:
font-style: italic;
אות י וזהו בח'י מה שסופרין הימים מפסח עד שבועות שהוא מצות ספירה הקדושה והנוראה מאד. כי איתא בדברי רבינו ז"ל בליקוטי תנינא (סי' ס"א) ע"פ אני היום ילדתיך שעיקר הזמן הוא מחסרון הדעת. כי כל מה שהדעת גדול ביותר נתמעט ונתבטל הזמן ביותר, עד שיש דעת גדול כ"כ שהוא הדעת של משיח שיבא ב"ב ששם נתבטל הזמן לגמרי כי יזכה להשיג בחי' למעלה מהזמן מה שא"א לנו להשיג בשום אופן מחמת פחיתות דעתינו כי כל מה שהדעת קטן ביותר הזמן נגדל אצלו ביותר. וע"כ בשעת שינה שאז הדעת הסתלק אד נגדל הזמן אצלו מאד עד שנדמה לו בחלומו שרבע הוא שבעי םשנה. כי בהחלום נדמה לפעמים שעובר זמן רב שבעים שנה ברבע שעה. נמצא שמחמת הסתלקות דעתו בשינה נגדל הזמן אצלו עד שרבע שנה נחשב אצלו שבעים שנה. ואח"כ כשמקיץ משנתו וחוזר דעתו אליו אז הוא מבין שכל זה הזמן שעבר עלי ובחלומו שנדמה לו שהוא שבעים שנה, באמת אינו כ"א רבע שעה לבד. רק שבעים שנה שלנו הם אצלינו לפי דעתינו שבעי םשנה ממש. כמו כן מי שיש לו עוד דעת גדול ביותר עד שהדעת שלנו נחשב כנגדו כמו שינה, אצלו גם השבעים שנה שלנו הם רק רבע שעה. וכן למעלה מעלה עד שיש דעת גדול כ"כ שהוא למעלה מהזמן ממש ששם הזמן כולו של העולם אינו כלום רק שא"א לנו להשיג זאת בשום אופן מחמת קטנות דעתינו ומחמת זה א"א לנו להשיג ולהבין בחי' למעלה מהזמן כלל וכו' ע"ש כ"ז היטב. נמצא שעיקר התהוות הזמן הוא בבחי' מיעוט הדעת בבחי' שינה כנ"ל. וע"כ בימי הספירה שאז הוא בחי' שינה שאז אנו מסלקין דעתינו בכוונה בבח'י שינה ומכניסין את מוחינו לבחי' אמונה לבד כדי לחדש מוחינו וכו' כנ"ל, ע"כ בימי הספירה אז הוא עיקר התהוות הזמן כי עיקר התהוות הזמן הוא בבחי' שינה כנ"ל שהוא בחי' ספירה כנ"ל. וע"כ אנו סופרים הימים אז כי עיקר בחי' ספירה ומנין הוא בבחי' זמן שהוא ימים ומדות ששם שייך ספירה ומנין. אבל למעלה מהזמן שהוא בחי' אלקות שם אין שייך ספירה ומנין כלל בבחי' לפני אחד מה אתה סופר. וע"כ בימי הספירה שאז הוא בחי' שינה שהוא עקיר התהוות הזמן. אז סופרים כל יום ויום. ועי"ז דייקא ממשיכין הזמן בקדושה. כי הספירה והמנין הוא בבחי' זמן דייקא ששם שייך לומר היום יום אחד היום שני ימים וכו' ומזה נמשכין כל הספירות והמנינים שבעולם. וע"כ התורה בעצמה היא סופרת ומונהכל יום ויום של ששת ימי בראשית כ"ש (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום א' וכן ביום שני וכו'. כי עיקר הבריאה הוא בזמן דייקא ושם עיקר הספירה והמנין כי אין קיום לזמן שהוא כלליות כל הבריאה שהוא בזמן ובמדות כ"א ע"י הספירה בדיבור ע"י זסופרין ומונין כל יום ויום בפה מאל בדיבור כ"ש (תהלים לג) בדבר ה' שמים נעשו וכו' שהוא כלליות הבריאה שהוא בח'י הזמין שכולל כל הבריאהכנ"ל. וכמבואר בזוה"ק בפ' במדבר בתחילתו. ת"ח כל מלה דבעי לאתיישבא בדוכתי' לא מתיישבא עד דאדכר בפומא ואתמני עלה וכו' ובגין כך חייליהון עאלין בחושבנא וכו'. כי הזמן שהוא כלליות הבריאה שנמשך מבחי' למעלה מהזמן אי אפשר להמשיכו ולקיימו בעולם, כ"א ע"י הדבור של הספירה שאז אתיישב בדוכתי' כנ"ל בזוהר הנ"ל. ובאמת א"א לנו להשיג זאת בשכל כלל איך נמשך הזמן מהש"י שהוא למעלה מהזמן. כי חידוש העולם א"א להשיג בשכל כלל כ"א באמונה לבד כידוע וכמבואר בדברי רבינו ז"ל כמה פעמים. וע"כ מפסח עד שבועות שכל עסקינו לקבל את התורה בשבועות שהוא בחי' שכל חדש ונשמה חדשה וכו' שזוכין ע"י השינה דקדושה ע"י ספירת העומר כנ"ל. ע"כ אנו סופרים ומונין הימים אז כדי להמשיך הזמן בקדושה בבחי' אמונה לקשר כל יום ויום אל האמונה הקדושה לידע באמונה שלימה שכל יום ויום מהזמן נמשך מהש"י שהוא למעלה מהזמן שזה הענין א"א להשיג בשכלינו כ"א באמונה כנ"ל. כי עכשיו בימי הספירה אנו מסלקין דעתינו ומכניסין דעתינו לתוך אמונה לבד כנ"ל. וע"כ סופרין הימים לעומר כי עומר שעורים שהוא בחי' שינה כנ"ל הוא בחי' אמונה כנ"ל. וע"כ הי' מניף את העומר שהוא בח'י אמונת אחדותו ית' כשרז"ל מעלה ומוריד למי ששמים וארץ שלו מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו שזהו בחי' כוונות דאחד כמו שארז"ל (ברכות
color: #7a4010;
אות יג שצריך להאריך בד' דאחד כדי להמליכו למעלה ולמטה ובד' רוחות. נמצא שהנפת העומר הוא בחי' אמונת אחדותו ית' שהוא למעלה מהזמן. כי השי"ת הוא למעלה מהזמן כידוע. וע"כ אנו סופרין הימים לעומר שאנו מקשרין כל הימים והזמן שהיא בחי' ספירה ומנין כנ"ל, אנו מקשרים הכל אל האמונה הקדושה שהוא בחי' הנפת העומר שעורים כנ"ל כדי להאמין שכל הזמן נמשך מבחי' למעלה מהזמן שזהו עיקר קדושת הזמנים כמבואר במ"א כי א"א להשיג זאת בשכל כלל כ"א באמונה לבד כנ"ל:
font-weight: bold;
אות יא וע"כ סופרין שבע שבתות. כדי לכלול כל יום וים משבעת ימי בראשית בבחי' שבת שהוא יום השביעי. כי שבת הוא בבחי' למעלה מהזמן יתר מכל הימים הקדושים כ"ש וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, כי כל יום שיש בו תוספת קדושה ביותר הוא סמוך ביותר לבחי' למעלה מהזמן. כי עיקר הקדושה הוא כשזוכין להשמיך הדעת הקדוש ע"י האמונה הקדושה שעי"ז נתמעט הזמן ביותר כנ"ל. ובכל יום שיש בו תוספתך קדושה כגון ימים טובים נמשך אד אלינו הארת האמונה והדעת ביותר ועי"ז נתמעט הזמן ביותר ונכלל ביותר בשרשו בתוך בחי' למעלה מהזמן שזהו עיקר קדושת הימים והזמנים וכל מה שהיום קדוש ביותר נתמעט ונתבטל הזמן ביותר. ושבת שהוא מעין עוה,ב ע"כ הוא בבחי' למעלה מהזמן לגמרי כנגד שאר הזמן, וכל הזמנים הקדושים מקבלים משבת שהוא בבחי' למעלה מהזמן כי כל הימים טובים מקבלים משבת כידוע וכמבואר במ"א. וע"כ סופרין שבע שבתות כדי לכלול כל יום מז' ימי בראשית שהוא כלליות הזמן, בתוך בח'י שבת כדי לקשר הזמן לבחי' למעלה מהזמן שזהו עיקר הקדושה כנ"ל. ועי"ז זוכין לקבל את התורה בשבועות שהוא יום החמשים שהוא סוד היובל בחי' יוה"כ כידוע. כי עיקר קדושת היובל הגדול שנת החמשים הוא ביוה"כ ע"י תקיעת שופר. כ"ש והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכפורים. כי יוה"כ הוא בחי' למעלה מהזמן. כ"ש רבינו ז"ל בס' הא"ב החדש (אות ת' תשובה) שיום שהאדם עושה תשובה הוא למעלה מהזמן. וכן יוה"כ הוא למעלה מהזמן. כי אנו זוכין בשבועות ע"י מ"ט ימי הספירה להארת יםו החמשים שהוא בחי' יובל בחי' יוה"כ בחי' התעוררות השינה בחי' שופר שכל זה הוא בבחי' למעלה מהזמן כנ"ל. וע"כ אז בשבועות נתקיים העולם כשדרז"ל (שבת פח) על ה' דיום הששי שכל העולם הי' תלוי ומתמוטט עד יום הששי בסיון שקבלו ישראל את התורה. כי זה עיקר קיום העולם והזמן כשיודעין באמונה שלימה שכל הזמן נמשך מבחי' למעלה מהזמן שזהו בחי' אמונ תחידוש העולם שאנו זוכין בשבועות שעי"ז עיקר קיום העולם כיעקיר קיום העולם הוא ע"י אמונה כ"ש וכל מעשהו באמונה: בילא"ו:
One Who Injures His Fellow
Loading comments…