לז

עוד מביא שם מס' ראשית חכמה (שער התשובה סוף פ"ב) שכתב שם, קודם החרטה והתשובה אין תורתו רצוי' ומקובלת וכו' ולזה כיוון החסיד ר"י ב"ר אלעאי ע"ה באמרו אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו פי' שהעוסק בה נקי מחטא ועון שאז המלך משתעשע בו ובתורתו, וזו היתה מעלת הראשונים שהיתה תורתם רצוי' כ"כ שהיו פטורים אפילו מן התפילה מפני שהיתה התורה שלהם נקי' וכו', והטעם כי בעסק התורה האדם מושך השכינה עליו ובהיותו נקי מחטא מצאה השכינה כסא ומושב שבו תשב ותנוח כאדם היושב בכסא מתוקן כראוי שהכסא ההוא נחת רוח לו, כן צריכה התורה שתהי' כסא מתוקן למשוך השכינה שתשב בו, אבל בהיות האדם מלוכלך בכתמי עונותיו אין התורה שורה בו כי אין בו כסא לשרות לא התורה ולא השכינה, כי כל חטא יהי' קוץ מכאיב וסלון ממאיר ליושב על הכסא, ולכן קודם צריך וכו' בתשובה כראוי ואח"כ יעסוק בתורה ויקח דמיון מהדין הפסוק בגמ' ובפוסקים כי במקום שיש ריח רע אסור לעסוק שם בתורה ובתפילה וצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, כן הדבר לעוסק בתורה וכו' כי כל הקדושים העליונים מתרחקים וכן נודע וכו', ועיקר התורה היא התשובה והמעשה וכו' עכ"ל.