Sefer Shoftim (Judges) - הלכות אבל - פרק שביעי

מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב. אם בתוך שלשים יום הגיעה השמועה אפילו יום שלשים עצמו הרי זו שמועה קרובה. וחייב לנהוג שבעה ימי אבילות מיום שהגיעה השמועה. וקורע ומונה שלשים לאיסור התספורת עם שאר הדברים. כללו של דבר יום שמועתו הקרובה כיום הקבורה. אבל אם הגיעה לו השמועה אחר השלשים יום הרי זו שמועה רחוקה ואינה נוהגת אלא יום אחד ואינו קורע. וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלשים ומקצת היום ככולו:

כיצד מקצת היום ככולו. כיון שנהג אבילות שעה אחת כאילו נהג כל היום כולו. ומותר לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח בשאר היום וכן הוא מותר בכל הדברים:

מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום שבת ולאחר שבת או אחר הרגל נעשית רחוקה. עולה לו ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת אלא יום אחד בלבד. ומקצת היום ככולו כמו שביארנו:

מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא. אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשרה פרסאות שאפשר שיבא ביום אחד. אפילו בא ביום השביעי אם מצא מנחמים אצל גדול הבית. אע''פ שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים עולה לו ומונה עמהן תשלום שלשים יום. ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו. וכן אם היה במקום רחוק אפילו בא ביום שני מונה לעצמו שבעה ושלשים מיום שבא:

אבל בשלשה ימים הראשונים אינו הולך אפילו לבית אבל אחר. מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין. ולא יצא למקום אחר מפתח ביתו כל שבת הראשונה. שניה יוצא ואינו יושב במקומו. שלישית יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו. רביעית הרי הוא ככל אדם:

כהן גדול חייב בכל דברי אבילות. אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה ולגדל פרע ולצאת אחר המטה. וכל העם באין לנחמו לביתו. וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל. ואומרין לו כשמנחמין אותו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים. ואם רצה לנחם אחרים הממונה ממצעו בתוך העם ואומר להם תנוחמו:

וכן המלך חייב בכל דברי אבילות אלא שאינו יוצא מפתח פלטרין שלו אחר מתו. ואין צריך לומר אחר מתים אחרים. ואינו מנחם אבלים. ולא יצא דוד אחר אבנר אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו:

אין אדם נכנס למלך לנחמו אלא עבדיו ומי שנתן לו רשות להכנס. ואין להן רשות לדבר לו דברי תנחומין אלא כפי מה שירשה אותם. וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הדרגש: