Sefer Tahara (Purity) - הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק שמיני

כבר ביארנו בתחלת מפר זה שאם הסיט האדם את הטומאה שהיא מטמאה במשא נטמא משום נושא אבל אם הסיטה הטומאה את האדם לא נטמא:

אין בכל אבות הטומאות כולן טומאה שאם תסיט את האדם הטהור או את הכלי הטהור תטמא אותן אלא הזב או חביריו בלבד. וזו היא הטומאה היתירה בזב שלא מצינו כמותה בכל התורה שאם הסיט את הטהורין טמאין. כיצד היתה קורה מוטלת על ראש הגדר ואדם טהור או כלים אפילו כלי חרס על קצתה והניד הזב את הקצה השני הואיל ונתנדנדו מחמת הזב ה''ז כמי שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה דין תורה. ואין צ''ל שאם נשא הזב את האדם או את הכלים שטמאן. ואחד זב וזבה נדה ויולדת בכל הדברים האלו. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין. מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן:

חומר בהיסט הזב ממגעו. שאם נגע בכלי חרס המוקף צמיד פתיל טהור ואם הסיטו טימאהו. וכן כלי חרס שהוא נבוב ככדור ועדיין לא נעשה לו פה כמו אלפסין אירניות אם הסיטן הזב טמאים ואע''פ שהן טהורין באהל המת שהרי הן ככלי חרם המוקף צמיד פתיל שפתחו סתום. וכן מחט שהיתה בלועה בתוך העץ וטבעת הבלועה בתוך הלבינה והסיט הזב את העץ או הלבינה נטמאו הכלים הבלועים שבתוכן וכן כל כיוצא בזה:

זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בה מטמאין לאיברים:

זב שהיה קנה אחוז בתוך קומטו והסיט והוציא בקצה הקנה אדם או כלי הרי הן טהורין שנאמר וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים מפי השמועה למדו שהכתוב הזה מדבר בהיסט הזב והוציאו בלשון נגיעה לומר מה נגיעה בידיו והדומה לידיו משאר גופו הגלוי אצל הנגיעה אף היסטו עד שיסיט בגלוי שבגופו לא שיסיט בבית הסתרים. היה הקנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא שהמסיט את הטומאה כנושא אותה וכשם שהנושא בבית הסתרים טמא כמו שביארנו בתחלת ספר זה כך המסיט בבית הסתרים טמא:

הזב בכף מאזנים וכלי העשוי למשכב או למרכב בכף שניה כנגדו. כרע הזב הרי הן ככלים שנגע בהן שהרי הסיטן. כרעו הן טמאין משום משכב ונעשו אב שהרי נשאו הזב וכאילו עמד עליהן. היה בכף שניה שאר הכלים או אוכלין ומשקין או אדם בין שכרעו הן בין שכרע הזב כולן ראשון לטומאה:

הזב והטהור שישבו על הספסל או על הנסר בזמן שהן מחגירין. או שעלו באילן שכחו רע והוא האילן שאין בעובי עיקרו כדי לחוק רובע הקב. או שעלו בסוכה שכחה רע והוא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו. או שעלו בסולם מצרי שא. נו קבוע במסמר. או שעלו על הכבש ועל הקורה ועל הדלת בזמן שאינן מחוברין בטיט הרי זה טמא מפני שהן מתנדנדין בהן וכאילו הסיט הזב את הטהור שעמו. אבל אם ישבו בספינה גדולה שאינה יכולה להסיט באדם. או על הנסר או על הספסל בזמן שאינם מחגירין. או שעלו באילן ובסוכה שכחן יפה. או בסולם מצרי הקבוע במסמר. או בכבש ובקורה ובדלת שמחוברים בטיט אפילו עלו מצד אחד הרי זה טהור:

זב וטהור שהיו שניהם כאחד מגיפין את הדלת או פותחין הרי זה טהור. היה אחד מגיף ואחד פותח נטמא. העלו זה את זה מן הבור אם הטמא העלה את הטהור טמאהו מפני שהסיטו. ואם הטהור העלה את הטמא נטמא במשאו כמו שביארנו:

זב וטהור שהיו מפשילין בחבלים אם היה זה מושך אילך וזה מושך אילך נטמא. היו אורגין בין בעומדין בין ביושבין או טוחנין או פורקין מן החמור או טוענין. בזמן שמשאן כבד הרי זה טמא ואם היה משוי קל טהור:

טהור שהיה מכה את הזב הרי זה טהור. וזב שהכה את הטהור טמאהו. שאם ימשך הטהור והרי הטמא נופל ונמצא כאילו נשען עליו ולפיכך אף בגדי הטהור טמאין:

זב שנישא מקצתו על הטהור או טהור שנישא מקצתו על הזב נטמא. כיצד אצבעו של זב שהניחה למעלה מן הטהור או הטהור שהניח אצבעו למעלה מן הזב אע''פ שיש ביניהן אבן או קורה וכיוצא בהם הרי זה טמא. וכן חבורי הזב שנישאו על הטהור או חבורי טהור שנישאו על הזב הרי זה טמא. וכאילו נשא כל אחד מהם עצמו של חבירו. ואלו הם החיבורים השינים הציפורנים והשיער שלהן. ויראה לי שטומאה זו מדבריהם: