א-תקיא

רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל הָיָה בְּקַטְנוּתוֹ הַצְנֵעַ לֶכֶת מְאֹד וְהָיָה נוֹהֵג לִתֵּן לְבַעַל-הָעֲגָלָה שֶׁל חוֹתְנוֹ אֵיזֶה סְכוּם, כְּדֵי שֶׁיִּסַּע עִמּוֹ בַּבֹּקֶר קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם אֲפִלּוּ בַּחֹרֶף לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר הַצַּדִּיק, רַבִּי יְשַׁעְיָה מִיַּאנוֹב זַצַ"ל, וְהָיָה חוֹזֵר חֲזָרָה עוֹד קֹדֶם אוֹר הַיּוֹם, עַד שֶׁלֹּא יָדַע מִזֶּה חוֹתְנוֹ מְאוּמָה. פַּעַם אַחַת רָאָה חוֹתְנוֹ שֶׁהַסּוּסִים מַזִּיעִים, וְהֵבִין שֶׁהֲלֹא דָּבָר הוּא, עַד שֶׁשָּׁאַל לִמְשָׁרְתוֹ וְהֻכְרַח לְהַגִּיד לוֹ הָאֱמֶת. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם סי"ד).