א-תקכ

עַל הַגְּמָרָא: "הַאי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְכוּ' מוֹסִיפְנָא לֵיהּ" (חגיגה ה. אם תלמיד-חכם עובר על מדותיו, מוסיף לו מלאך המות שנים על שנותיו), הִקְשָׁה רַבֵּנוּ זְצוּקַ"ל: "וְכִי מַלְאַךְ הַמָּוֶת אוֹהֵב אֶת הַתַּלְמִיד חָכָם, עַד שֶׁמּוֹסִיף לַתַּלְמִיד חָכָם שָׁנִים? וְאָמַר: כִּי הִנֵּה אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ רֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא מֻבְטָח הוּא, שֶׁלֹּא יֶחֱטָא עוֹד, עַל-כֵּן מוֹסִיף לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת וְהַיֵּצֶר הָרָע בְּשִׂנְאָתוֹ אֶת הָאָדָם, עוֹד שָׁנִים עַל שְׁנוֹתָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ רֹב שְׁנוֹתָיו לְלֹא חֵטְא כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהַחְטִיאוֹ עוֹד. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שםסכ"ט).