א-תש

בִּימֵי הָרַב נַחְמָן טוּלְטְשִׁינֶער זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה הָיָה בְּעִיר בַּאפוֹלְיֶע אֶחָד מֵאַנַ"שׁ צַדִּיק וְיָשָׁר בְּשֵׁם רַבִּי יִשְׂרָאֵל לֵיבּ, אֲבִי רַבִּי אָשֵׁר בַּאפָלְיֶער, בְּעֵת זִקְנָתוֹ הָיָה חֶפְצוֹ לְהַעְתִּיק מוֹשָׁבוֹ לְאוּמַאן סָמוּךְ לְהַקְּלוֹיז, כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁדַּרְכּוֹ הָיָה לִפְעָמִים לְבַלּוֹת כָּל הַלַּיְלָה עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ. וְכֵן בַּיּוֹם אַחַר הַתְּפִלָּה לֹא טָעַם כְּלוּם וְהָלַךְ עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ וְשָׁהָה שָׁם עֵרֶךְ אַרְבַּע-חָמֵשׁ שָׁעוֹת, וְחָשַׁב: מַה טּוֹב הָיָה לְפָנַי, אִם יִהְיֶה מוֹשָׁבִי בְּאוּמַאן אֵצֶל הַקְּלוֹיז אֲבָל רַבִּי נַחְמָן מִטּוּלְטְשִׁין מֵאֵן בָּזֶה מִטַּעֲמִים יְדוּעִים לוֹ, וְהָרַב יִשְׂרָאֵל לֵיבּ הָיָה מַחֲזִיק בְּדַעְתּוֹ, שֶׁאָמַר, שֶׁכַּוָּנָתוֹ בֶּאֱמֶת לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְכַמָּה פְּעָמִים אַחַר הִשְׁתַּטְּחוּתוֹ עַל צִיּוּנוֹ הַקָּדוֹשׁ, אָמַר שֶׁכֵּן צָרִיךְ הוּא לַעֲשׂוֹת, אוּלָם רַבִּי נַחְמָן לֹא הִסְכִּים לָזֶה בְּשׁוּם אֹפֶן. (אֲבָנֶי"הָ בַּרְזֶל, שם).