ד-כב

בַּמֶּה שֶׁאמְרוּ חֲכָמֵינוּ-זִכְרוֹנָם-לִבְרָכָה (סנהדרין עב.): "הַבָּא לְהָרְגְּךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ", וְדָרְשׁוּהוּ בְּהַקְדָּמַת תִּקּוּנֵי זֹהַר וְאָמְרוּ: "הַשְׁכֵּם וְהָרְגוֹ בִּצְלוֹתָא", בֵּאֲרוּ בָּזֶה אַנַ"שׁ, שֶׁזֶּה מְרַמֵּז גַּם עַל עִנְיָן הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַוִּדּוּי דְּבָרִים שֶׁצָּרִיךָ הָאָדָם לְהִתְוַדּוֹת וּלְבַקֵּשׁ כַּפָּרָה עַל עֲוֹנוֹ תֵּיכֶף וּמִיָּד עוֹד לִפְנֵי שֶׁיְּקַטְרֵג עָלָיו הַיֵּצֶר שֶׁהוּא מַלְאַךְ הַמָּוֶת לִפְנֵי הַבֵּית דִּין שֶׁל מַעֲלָה, וְזֶהוּ הַשְׁכֵּם תֵּיכֶף וּמִיָּד לְהָרְגוֹ בִּצְלוֹתָא וּבְוִדּוּי.