ד-שכח

אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי אוּמַאן בְּשֵׁם רַבִּי לֵיבּ, הָיָה בְּמִקְצוֹעוֹ בּוֹרֵר בְּדִינֵי תּוֹרָה (בְּנוֹ הָיָה מְקֹרָב לְאַנַ"שׁ), וּמִשּׁוּם מַה הָיָה זוֹכֶה בְּדִין הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵהַמִּתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ אוֹתוֹ כַּמָּה אֲנָשִׁים עַל דָּבָר זֶה, עָנָה לָהֶם וְאָמַר, בְּעֵת שֶׁטּוֹעֵן אֲנִי אֶת טַעֲנוֹתַי אֵין בְּכַוָּנָתִי בְּטַעֲנוֹתַי לְנַצֵּחַ וּלְנַגֵּחַ אֶת הַטּוֹעֵן נֶגְדִּי, אֶלָּא מִתְכַּוֵּן אֲנִי רַק לְבַרֵר וּלְלַבֵּן אֶת טַעֲנוֹתַי וּסְבָרוֹתַי שֶׁלִּי שֶׁנִּרְאִים לִי כְּצוֹדְקִים, וְהָיוּ אַנַ"שׁ מְשַׁבְּחִים אוֹתוֹ עַל סְבָרָתוֹ זוֹ, כִּי כֵן צָרִיךְ לִהְיוֹת נוֹהֵג הַדָּבָר בְּכָל וִכּוּחַ מַחְלֹקֶת וּמְרִיבָה, לֹא לִרְצוֹת לְנַצֵּחַ וּלְנַגֵּחַ לְהַשְׁפִּיל וּלְהַכְנִיעַ אֶת הַשֵּׁנִי הָעוֹמֵד לְנֶגְדִּי, אֶלָּא לְהַעֲמִיד אֶת הָאֱמֶת הַנִּרְאֵית לְדַעְתִּי וְלִהְיוֹת שָׁלֵם וְחָזָק עִמָּהּ. וְכַךְ תִּתְגַּלֶּה הָאֱמֶת וְתֵצֵא לָאוֹר.