ד-תמט

רַבִּי נַחְמָן אַלְשִׁי"ךְ, (כֻּנָּה כֵּן עַל שֵׁם בְּקִיאוּתוֹ בְּסֵפֶר הָאַלְשִׁי"ךְ הַקָּדוֹשׁ) ב"ר דָוִד צְבִי ב"ר יִצְחָק בֶּן מוֹהַרְנַ"תְּ, הָיָה עוֹבֵד ה' נִפְלָא וְהָיָה לוֹ פֶּה מַפִּיק מַרְגָּלִיּוֹת, בְּכָל פַּעַם שֶׁהָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי הַצִּבּוּר, הָיָה מִתְרַגֵּשׁ וּבוֹכֶה, לְגֹדֶל תַּבְעֵרַת לְבָבוֹ וְגֹדֶל הֶרְגֵּשׁוֹ, בִּפְרַט בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה. אַף שֶׁהָיָה אִישׁ שָׂמֵחַ מְאֹד. בְּסוֹף יָמָיו הָיָה מְשֻׁתָּק בְּכָל גּוּפוֹ, כְּשֶׁבִּקֵר אֶצְלוֹ פַּעַם רַבִּי לֵוִי יִצְחָק זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה וְרָאָהוּ בְּחָלְיוֹ הַנּוֹרָא, פָּנָה אֵלָיו רַבִּי נַחְמָן בְּעַצְמוֹ וְאָמַר לוֹ בְּדֶרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁנִּפְטַר אָדָם מְלַוִּים אוֹתוֹ בְּנֵי-בֵיתוֹ וּקְרוֹבָיו, וְכֻלָּם בּוֹכִים וּמִצְטַעֲרִים עַל פְּטִירָתוֹ, שֶׁהִשְׁאִיר אַחֲרָיו אַלְמָנָה וִיתוֹמִים, וַהֲרֵי אֵין לְשַׁעֵר אֶת גֹּדֶל הַצַּעַר שֶׁבִּפְטִירָתוֹ, אַף עַל פִּי כֵן צוֹעֵק הַחַזָּן הַמְלַוֶּה: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים", כְּאוֹמֵר שֶׁהַצָּרָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת הִיא מְלֵאָה בְּרַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וְסִיֵּם עַל עַצְמוֹ וְאָמַר: "זֶהוּ מָלֵא רַחֲמִים", "דָּאס אִיז מָלֵא רַחֲמִים", הַיְּינוּ רְאִיָּתְךָ מַחֲלָתִי הַקָּשָׁה שֶׁמְּשֻׁתָּק אֲנִי בְּכָל גּוּפִי הִיא הִיא "מָלֵא רַחֲמִים" שֶׁלּוֹ יִתְבָּרַךְ. הוּא הָיָה דָּר בְּטוּלְטְשִׁין, נִפְטַר בִּשְׁנַת התר"צ.