ד-תקיא

בִּהְיוֹתוֹ עוֹד בְּפוֹלַנְיָא, סִדְּרוּ לוֹ בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ חַנּוּת מַכֹּלֶת, בְּתִקְוָתָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ מִזֶּה אֵיזֶה מַעֲמָד פַּרְנָסָה, אוּלָם לְרֹב קְדֻשָּׁתוֹ בְּחָשְׁשׁוֹ מֵרְאִיָּה אֲסוּרָה חַס וְשָׁלוֹם, לֹא הָיָה מֵסִיר עֵינוֹ מֵהַסֵּפֶר שֶׁלְּפָנָיו, וְהָיָה רַק אוֹמֵר לְהַקּוֹנִים כַּאן בְּצַד זֶה מֻנָּח מוֹצָר זֶה וּבְצַד זֶה מוֹצָר זֶה, וְכַדּוֹמֶה. פַּעַם כְּשֶׁשָּׁמַע אֵיזֶה רַעַשׁ שֶׁל חִפּוּשׂ בַּחֲנוּת הֵבִין בִּתְמִימוּתוֹ שֶׁקּוֹנֶה כָּל שֶׁהוּא נִמְצָא בַּחֲנוּת וְיָשַׁב כְּהֶרְגֵּלוֹ עַל הַסֵּפֶר, וְכָךְ נִמְשַׁךְ הַדָּבָר זְמַן, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ נִכְנְסָה זוּגָתוֹ לַחֲנוּת וְרָאֲתָה אֵיךְ שֶׁעוֹמֶדֶת לָהּ עֵז וּמְלַקֶּקֶת לָהּ לְהַנָּאָתָה מֵהַמֻּנָּח לְפָנֶיהָ, וְחָרָה לָהּ הַדָּבָר, עַד שֶׁהֵבִינָה שֶׁבַּעֲלָהּ לֹא יֻצְלַח לִמְלָאכָה כְּלַל, וּמִנִּי אָז נִהֲלָהּ הִיא אֶת הַחֲנוּת, וְהוּא מָסַר אֶת עַצְמוֹ כֻּלּוֹ רַק לַתּוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה'.