ד-תקעד

רַבִּי משֶׁה יוֹסֵף, חֲתָנוֹ שֶׁל רַבִּי נָחוּם שׁוּסְטֶער זִכְרוֹנוֹ-לִבְרָכָה, הָיָה אַבְרֵךְ לַמְדָן וּמוּפְלָג בְּמַעֲלָה מְאֹד, אוּלָם אַחַר כָּךְ הִתְגַרְשָׁה מִמֶּנּוּ זוּגָתוֹ, בְּטַעֲנָתָהּ שֶׁאינָה יְכוֹלָה לִסְבֹּל אֶת צִדְקוּתוֹ, וְנִשְּׂאָה לְאַחֵר, אַחַר כַּמָּה שָׁנִים שָׁמְעוּהָ מִתְאוֹנֶנֶת וְאוֹמֶרֶת: אִלּוּ הָיִיתִי מְרוּצָה לִסְבֹּל מְעַט מֵרַבִּי משֶׁה יוֹסֵף לֹא הָיִיתִי צְרִיכָה כַּיּוֹם לִסְבֹּל הַרְבֵּה. הוּא הָיָה מְקוּרָב מְאֹד לְרָאבְּרַ"נ, וּמֵת בָּרָעָב בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְׁנִיָּה לְיַד עִיר טוּלְטְשִׁין.