ד-תקפ

רַבִּי חַיִּים ב"ר שַׁבְּתַי בְּרַסְלֶבֶר, הָיָה מִתְפַּרְנֵס מִמְּכִירַת מְעִילִים וּבְגָדִים וְכַדּוֹמֶה, אוּלָם לֹא הָיָה הוֹלֵךְ לַחֲנוּתוֹ לִפְנֵי שֶׁגָּמַר אֶת כָּל שִׁעוּרָיו הַקְּבוּעִים: שֻׁלְחָן-עָרוּךְ, גְּמָרָא, מִשְׁנָיּוֹת וְכוּ', וְכֵן סִפְרֵי רַבֵּנוּ, כְּשֶׁהָיָה בָּא אַחַר כָּךְ לַחֲנוּתוֹ הָיוּ הַקּוֹנִים כְּבָר מַמְתִּינִים וּמְצַפִּים לְבוֹאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבְּסָמוּךְ לַחֲנוּתוֹ הָיוּ עוֹד חֲנוּיוֹת דּוֹמִים. כְּשֶׁהָיוּ הַמּוֹכְרִים אוֹמְרִים לַקָּהָל שֶׁחִכָּה לְרַבִּי חַיִּים: בּוֹאוּ וּקְנוּ אֶצְלֵנוּ וּמַה לָּכֶם לִקְנוֹת דַּוְקָא אֵצֶל הַבְּרֶסְלֶבֶער הַמְּשׁוּגָע הַזֶּה, הָיוּ עוֹנִים לָהֶם הַקּוֹנִים, "קוֹנִים אָנוּ דַּוְקָא אֵצֶל רַבִּי חַיִּים מִשּׁוּם שֶׁבְּטוּחִים אָנוּ שֶׁלֹּא יְרַמֶּה אוֹתָנוּ.