לה וצריך כל אדם לידע שכל מה שמתגברץ עליו ההרהורים ביותר כשמתגבר כנגדם ובורח מהם ומשברם עושה בזה תיקון גדול מאד ומעלה הקדושה מהקליפה לידע ולהודיע אלהותו ית׳ בעולם ורק בשביל זה נשלחו עליו ההרהורים כדי שיתהפך ויהי׳ נעשה מהם דייקא בחי׳ תיקון התפילין(קל״ת ה־ז). לו ע״י שמשברץ הרהורי ניאוף וזוכץ לתיקון המוחין עי״ז זוכץ לחלום ע״י מלאך ואז הוא נקרא אדם וכן להיפך כשאין המוחין זכים אז החלום ע״י שד ח״ ו ואז הוא נדמה כבהמה (קל״ת ה־יא). לז צריך כל אדם לידע ולזכור זאת שבכל פעם שרוצים להתגבר עליו הרהורים ח״ ו יברח מיד מהרוח שטות אל הדעת כי הדעת האמתי מגץ בפני זאת התאוה כמו מחיצה ממש (קל״ ת ח ־ג). לח כשרואה שעוברים כמה ימים ושנים שהוא מתייגע בשביל עבודת ה׳ ועדיין הוא רחוק מאד כי רואה עצמו שהוא מלא עוביות וגשמיות והרהורים ובלבולים וכל מה שהוא רוצה לעשות בעבודת ה׳ אין מניחין אותו ונדמה לו כאלו אץ השי״ת מסתכל עליו כלל הן על כל אלה צריך התחזקות גדול לחזק עצמו מאד לבלי להסתכל על כל זה כלל כי באמת כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות (ל״ת מח) (ר׳ התחזקות יט). לט צריך לחזק עצמו מאד בעבודתו בכל מה שיוכל אף אם הוא כמו שהוא ויסמוך על רחמיו המרובים כי בוודאי לא יעזוב אותו אף אם עבר מה שעבר העבר אין והעיקר מכאן ולהבא לא יעשה עוד ויהי׳ שב ואל תעשה עכ״פ הן במחשבה הן במעשה כי גם המחשבה של אנשים כאלו היא ג׳׳כ עשיה כי גם בעולם עשיה יש מחשבה ומה שנעשה עמו ממילא אל יחיש ואל יסתכל על זה כלל (ל״ת מט) (ר׳ תשובה מו). מ המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו וכמבואר במקום אחר שא״א שיהיו שני מחשבות ביחד כלל ואפילו אם לפעמים הולכת מחשבתו ומשוטטת בדברים אחרים הוא ביד האדם להטותה בע״כ אל דרך הישר לחשוב מה שראוי והוא כמו סוס שפונה מן הדרך שתופסץ אותו באפסר ומחזירין אותו בע״כ אל דרך הישר כמו כן במחשבה ממש שיכולין לתפסה בע״ב להשיבה אל הדרך הראוי (ל״ת נ). מאגו1דל יקרת המחשבה אץ לשער כי נעשה ממנה דברים שלמים ממש שיש להם קיום לעולמי עד וחכמה יקר יותר כי מחשבה היא שעולה על מחשבתו לבד וחכמה היא שבונה בניינים בשכלו והיא יקר מאד ועיקר הדבר שיהי׳ באמת ואפילו פשט שמחדשין הוא ג״ כ דבר גדול מאד וצריך ג״ כ שיהי׳ באמת כי כשהיא בלא אמת נעשה ממנה ג״כ דברים להיפך (ל״ ת נג). מב עיקר תיקון התשובה היא ע״י קדושת המחשבה שמבררת ומתקנת כל הפגמים כי כולם במחשבה איתברירו (ז׳ פקודי רנ״ב) (ל״ ת עט). מג כשתהיה בבחי׳ מה ותמשיך לך אלקות שתקשר תמיד במחשבתך אלהותו ית׳ עי״ז יתבטלו כל המלחמות וכל הרצונות שהם נגד רצונך (קל״ ת פב) (ר׳ תהלים קל״ט אחור).

מד טוב מאד כשזוכץ לחדש איזה דבר בתורה כי הוא תיקון גדול להרהורים (ר׳ חידושי תורה יז) (ל״ת קה). מה פעם אחת דברתי עמו ז״ל ויצאו מפיו הק׳ דיבורים אלו סע האט אפנים אז מע מיז זיך פין אהרהור זייער היטין (ז״א שצריכץ לשמור עצמו מאד מהרהור) והבנתי אז מלשונו הק׳ שאז נתגלה לו בהשגותיו הנוראות עוצם פגם ההרהור ח״ו שפוגם מאד מאד ר״ל (ל״ ת קיד). מו החמדה והמחשבה רעה העולה על הלב פתאום שאץ ברשות האדם להמנע ממנה אץ נענשץ עליו אלא כאשר יהרהר וחוזר ומהרהר (ס״ה הרהורים). מז ענין המחשבות שמבלבלין שלא יצא ידי חובתו בעשיית המצוות העצה ע״ז שלא יחשוב כלל (ש״מ ע״ה ס). מח ענץ מחשבות זרות בתפלה אמר רבינו ז״ל מקבלץ זאת לכפרת עון (ש״מ ע״ ה קלח). מט כשלומדץ מילי דפורענותא אין לעיין שם הרבה כי המחשבה יש לה תוקף גדול (ש״ ה ח) (ר׳ לימוד נא). נ צריכים להאמין שכל המחשבות והבלבולים שיש על כל דבר שבקדושה כשזוכה לעבור ולשבר הכל נעשין מכל המניעות והבלבולים דברים עליונים והכל נרשם למעלה לטובה (ש״ה יא). נא יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה ויש להם בלבולים מזה והוא טובה להעולם כי יש דיבורים יקרים שיוצאים ע״י בלבולים דייקא (ש״ה יג). נב בענין מחשבות שבמוח הוא פלא גדול וגדולת הבורא איך המחשבות מונחים במוח חבילות הרבה אלו על אלו וכשאדם צריך לאיזה דבר ונזכר בו אזי מושך ומוציא אותו דבר והדבר פלא (ש״ה כה).

נג צריך לשמור את המחשבה מאד כי ממחשבה יכול להיות נעשה דבר חיוני ממש (ש״ה מו). נד יש בבני אדם סגולות גדולות כי יכולים לפעול ע״י מחשבתם על מה שהם חושבים כי כשהמחשבה דבוקה בדבר אחד בפנימיות וחצוניות בלי מחשבה אחרת עי״ז פועלים שיהי׳ כמו שהם חושבים (ש״ה סב). נה כבר מבואר שאין להשגיח על מחשבות זרות ובלבולים שבתפלה רק יעשה את שלו ולא יחזיר פניו להביט על אלו המחשבות כלל (ש״ה עב). נו גם אמר שזה טובה גדולה שבאים מחשבות זרות ופניות בגלל כן אין החיצונים מסתכלין על תפילתו ואין הקטרוג גדול כ״כ ועי״ז יכולה התפילה לעלות כי בוחן לבות יודע כי פנימיות כוונתו הוא באמת להשי״ת לבדו ומקבל תפלתו באהבה (ש״ה עב). נז מה כשהאדם מתחיל לכנוס בעבו״ה ולהתקרב להצדיק אמת באים עליו הרהורים ובלבולים גדולים (ר׳ צדיק רפז) (ש״ה עט). נח עיקר התגברות תאוות המשגל הוא רק מחמת עצבות ומרה שחורה וצריכין להתגבר בכל עוז להיות אך שמח תמיד ולענין המחשבות והבלבולים שמבלבלין לאדם בענין זה די׳ לצרה בשעתה ולא יבלבל עצמו כלל בענין זה לא קודם ולא אח״כ (ש״ה קכט). נט לענין הבלבולים שמבלבלים את האדם בעבודתו שלפעמים נדמה שכך הוא צריך להתנהג ואח״ כ נדמה לו דרך אחר ולפעמים יש להאדם בלבולים גדולים מזה ענה ואמר מה צריכין להתבלבל איך שעושין עושין ובלבד שלא לעשות רע ח״ו (ש״ה רסט). ס כשהבע״ד מתגבר מאד על האדם בכמה מיני הרהורים רעים ובלבולים הרבה שקשה לו לנצחם אזי יבטל האדם עצמו לגמרי דהיינו לסתום פיו ועיניו ולסלק דעתו לגמרי כאלו אין לו שום דעת ומחשבה כלל רק יבטל עצמו להשי״ת לגמרי (ש״ה רעט). סא כשמדברין עם בנ״א צריכין לשאול אותם מה כלומר לאחר כל הסכסוכים והבלבולים והמגיעות

. של שטות שיש לרוב בנ״א תירוצים של שקר על שרחוקים מהשי״ת אעפ״כ מה יהי׳ ממך מה תעשה באחריתך וכי אין אתה יודע שאתה גר בארץ הזאת וכל שנותינו הבל וכל זה האדם יודע היטב ואם כן מה אתה חושב שים לבך לדברים אלה היטב הפוך בהם למען תהי׳ לך נפשך לשלל (ש״ה רפו). סב מי שמהרהר בהרהורי ניאוף הוא שוטה כי הלא אפילו איש פשוט אינו חפץ שיהי׳ נתפס ח״ ו בענין זה אפילו אס אינו ירא חטא כלל עכ״פ אינו רוצה שיהי׳ לו בזיון כזה שיתפסו אותו עם אשה אחרת ואם כן למה לו להרהר ולצער נפשו בחנם (ש״ה שג). מט״ט א הקב״ה מלביש א״ע במט״ט בששת ימי החול ומנהיג העולם על ידו וזה בחי׳ יחודא תתאה (ל״ק יא־ה). ב מט״ט הוא בחי׳ משנה שזהו בחי׳ ששת ימי החול שהם בחי׳ ששה סדרי משנה שכלולים מששה בחי׳ כשר ופסול טמא טהור אסור ומותר וע״כ אלו בני אדם שאינם קבועים עדיין בעבודת הבורא ית׳ רק לפעמים נופל לו הרהור תשובה ואח״כ נופל מזה וכן משתנה בכל פעם מטוב לרע ומרע לטוב זאת התשובה היא בחי׳ ששת ימי החול אבל כשעושה תשובה שלימה זה בחי׳ שבת בחי׳ שדי ויש לו נייחא מכל וכל (ל״ ק עט). ג ובחי׳ מט״ט ג״כ בחי׳ שדי אעפ״י שאמרנו שבחי׳ מט״ט הוא משנה זה בששת ימי החול אבל כשבא שבת בא מנוחה וזה בחי׳ שדי אזי נכלל מט״ט בבחי׳ שדי (ל״ ק עט). ד אעפ״י שמבואר לעיל שאלו שאין תשובתם שלימה עדיין רק משתנה בכל פעם מרע לטוב ומטוב לרע הוא בחי׳ מט״ט ששת ימי החול אל יאמר אדם שתשובה כזו איננה נחשבת כלל אצלו ית׳ מאחר שחוזר בכל פעם למקומו הראשון לא כן הדבר כי א״א לזכות לתשובה שלימה תיכף ומיד וההכרח לעבור בתחלה דרך בחי׳ אלו וכשאינו מייאש עצמו אזי סוף כל סוף יזכה ע״י תשובות אלו בעצמן לתשובה שלימה שזה בחי׳ מה שמבר שבשבת גם מט״ט נכלל בבחי׳ שדי היינו כנ״ל (פלח ל״ק עט). מילה - ר׳ מצות מילה. מיתה - ר׳ חיים ומיתה.

מלאכה א מי ששומר הברית אע״פ שהוא עושה הל״ט מלאכות הם בבחי׳ מלאכת המשכן אך מי שפוגם בברית המלאכות שלו הם בחי׳ ל״ט מלקות (ל״ק יא ד). ב צריך להעמיק מחשבתו בזה ולהגדיל בינתו ולהבין - מה הרמיזות בפרטיות שמלובש במחשבה דיבור ומעשה שהזמין לו השי״ת הן מלאכה או מו״מ וכל מה שמזמין לו השי״ ת בכל יום כדי לקרבו לעבודתו (ל״ק נד־ב). ג יש נחש שעל ידה בא עצבות רוח היינו בחי׳ לט מלאכות וע״י עצבות אין הרוח דופק בסידורו ואזי נעשים האברים כבדים ומכבידים יותר על רוח הדופק ונחלש עוד יותר עד שיוצאת נפשו ח״ו וע״י אנחה הוא מחיה ומבריא את רוח הדופק וניצול מעצבות רוח (ל״ק נו־ט). ד ע״י צדקה מתקנים ומעלץ פגם נפילת הדעת של הזקנים מאריכי ימים שאינם כראוי שמזה הוא יניקת מצח הנחש ומוציאין כל החיות של מצח הנחש חכמת הטבע ומתגבר בחי׳ מצח הרצון כי עיקר עבודת הצדקה לשבר האכזריות ולהופכו לרחמנות שעי״ז נתהפך הרוגז לרצון ואזי נכנעים ונופלים קול החיות רעות ונשמע קול הקריאה של יו״ ט שהוא התגלח הרצון שהכל ברצונו בלי שום חיוב הטבע כלל ואזי כשנתגלה הרצון נעשה יראה וע״י יראה יכולין לקבל חסד וכשופע החסד אוי אין צריכין לעשות שום עסק ומלאכה וכל זה נעשה ע״י צדקה (ל״ת ד־ט) (ר׳ שלש רגלים יז). . מלאכים א מאותיות התורה שחידש הצדיק נבראים מלאכים ממש (ל״ק כ־ז) (עיין תהלים צ״א כי מלאכיו). ב אלו כחות הרוחניות היינו המלאכים הם לפי התחדשות התורה והתחדשות התורה הוא לפי הקדושה שניתוסף למעלה ולפי רוב התורה כן ריבוי המלאכים (ל״ ק כ־ח), ג לפעמים הקדושה כ״ כ מועטת עד שהמלאכים הנבראים מח״ת הם מעוטי כח שאין בכחם לענוש הרשעים בחרבא וקטלא אלא להכניעם ולהביא מורך בלבבם (ל״ק כ־ח). ר לפעמים גם להכניע אותם בלבד אין כח למלאכים אלו אלא לעורר כח האומות על הרשעים המוציאי דבת הארץ לענשם בדיניהם (ל״ק כ־ט).

ה אפילו המלאכים כשרוצים לעשות דיבור שיהי׳ נשמע ונתקבל אזי הם משבחים ומפארים תחילה את השי״ ת שהוא צדיקו של עולם (ל״ק כט־ב) (ראה תהלים ק״ג ברכו). ו דע כי כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב״ ה נברא ממנו מלאך וכל דיבור נחלק לכמה ניצוצות כמו כן נבראו כמה מלאכים ודיבור הכולל את הניצוצות נברא מלאך שהוא שר וראש על המלאכים וכל מלאך ממונה על איזהו דבר וכל מלאך מקבל חיותו מהדיבור ומשפיע להדבר נמצא כל הרפואות תלוים בתורה כי התורה נותנת כח למלאכים והמלאכים משפיעים לעשבים ועשבים מרפאים בכח התורה (ל״ק נז־א) (ר׳ תורה נד) (שבת ק״י דלמא). ז כי איש הישראלי נברא א שיהי׳ לו ממשלה על ' המלאכיםוזה זד התכלית יו והסוף ון של צק ישראלא?וצריך יך כ״א לראות שיבא לזה התכלית אך צריך לשמור עצמו שלא יקנאו בו מלאכי השרת כי המלאכים מתקנאים מאד באדם כזה כמו שמצינו(חגיגה ט״ו) על כמה גדולים שבקשו מלאכי השרת לדוחפו(ל״ת א־א). ח העצה על זה לקשר עצמו עם נשמות ישראל וע״י ההתקשרות ניצול מהם (ל״ת א־ב). ט ע״י בנין ן י ירושלים דהיינו ו תיקון שלימות היראה שבלב עי״ז נברא מלאך ך שמשפיע נבואה לכלי נבואה כי הנבואה באה מבחי׳ כרובים וכרובים הם אנפי זוטרי והם נשפעים מן המלאך וזה המלאך שרשו מיראה כי אותיות מ׳ל׳א׳ך׳ ר״ת כ׳י א׳ין מ׳חסור ל׳יראיו (תהלים ל״ד) (ל״ת א־ו). י אך צריך ליזהר מאד מהתמנות כי זה הזוכה ליראה מחמת שדבריו נשמעין הוא משתוקק להתמנות להיות ראש ולמשול על עם ישראל היפך הממשלה דקדושה שצריכין לזכות להיות לו ממשלה על המלאכים כי ההתמנות מפסיד השפעת הנבואה (קל״ת א־י). יא ע״י שמשברין הרהורי ניאוף זוכץ לחלום ע״י מלאך (ר׳ חלום ג) (ל״ת ה־ט). יב אבל יש גם להמאכלים חלק בחלום כי מז המאכלים עולים עשנים אל המוח ונצטיירין מהם חלומות בשינה ע״ כ צריכין לחזק את המלאך כדי שלא יהיה נפגם החלום ע״י המאכלים כי כשאין חיזוק בהמלאך אזי נפגם החלום ע״י המאכלים בבחי׳ חלום ע״י שד ח״ו וחיזוק המלאך הוא ע״י שמחה להתחזק להיות בשמחה תמיד (ל״ת ה־י).

יג וע״ב מקום המלאכים נקרא שחקים ע״ש השחוק והשמחה כי עיקר חיזוק המלאכים ע״י שמחה (ל״ת ה־י). יד עיקר חיזוק המלאך הוא בניסן כי ניסן ר״ה למלכים (ר״ה ב) ואז נתחדש כל ההתמנות של כ״א ואז נותנין לכל המלאכים ההתמנות שלהם ואזי נתחדש הרצון של הש״י ואז יש להמלאכים שמחה ונחחזקין (ל״ת ה־י) (ר׳ ר״ה ב) (ר״ח ניסן ב}. סו ודע שיש מלאך ותחתיו כמה ממונים וכולם אוחזים בידם שופרות והם עומדים וחופרים ומחפשים תמיד אחר אבידות והם תוקעים תר״ת וכשהם מוצאים איזה אבידה נעשה רעש ושמחה גדולה כי יש כמה דברים■ אבודים היינו מה שאובדים ע״י התאוות ואפילו מי שהוא צדיק הוא אובד ג״ב לפעמים בבחי׳ יש צדיק אובד בצדקו ואפילו הצדיקים החופרים אובדים ג״כ לפעמים בחי׳ יחפרו ויאבדו (ל״ת פח) (ר׳ תאוות ז). מלבושים א מלבוש בגימ׳ חשמל ומהחשמל בורחים כל המשחיתים כי כשעושין מלבושים חדשים ע״י שלימות הדעת עי״ז ניצול מכל אורב ומסטין (ל״ק כא־יא) (ראה איוב י״ד משנה). ב מי שעושה לבוש נאה לצדיק עי״ז נמתקין הדינים (ל״ק כא־יא) (ר׳ ז׳ במדבר רט״ו מי). ג הצדיק האמת שיש לו שלימות הדעת הוא בחי׳ משה והוא כלול משלשה אבות והוא ממשיך שלש השפעות שהם אכילה ושחיה ומלבושים שהם בחי' מן באר וענן (קל״ק נח־א). ר לעתיד הקב״ה יהא נפרע מאותם המלובשים מלבוש עכו״ם (ס״ה בגדים). ה איש כשר צריך שיהי׳ מלובש כראוי א״א כי גם להצדיק מתקרבין כשרואין שמלובש בכבוד (ח״מ נ׳ לאו׳ יז). ו בעולם הבא אין מועיל רחמנות על מי שאץ לו מלבוש כי המלבושים שם הם רק מתורה ומצות שסיגל בעוה״ז אבל המקורב להצדיק יכול לרוץ

להצדיק וליקח אצלו איזה מלבוש להלביש עצמו (ש״ה כג). ז ענה ואמר אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אח״כ איזה קפיטליך תהלים ולהתלבש באיזה מצות (ש״ה כג). מלכות דקדושה א צריך כ״ א ליתן כח למלכות דקדושה להתגבר על מלכות דסט״א שהוא היצה״ר וע״י מה נותן כח ע״י התורה שעוסק בכח (ל״ק א). א־א אי אפשר לזכות אל אור השכל כ״א ע״י בחי׳ מלכות דהיינו שיקבל עליו מלכות שמים באמת ובאמונה שלימה ויצמצם דעתו ויסלק כל חכמתו כאלו אין לו שום שכל עצמו כלל (ל״ק א) (מ״ב יראה). ב ע״י התורה נופל ונתבטל מלכות הרשעה (ל״ק א). ג כי עכשיו המלכות דקדושה בגלות וע״ב הנגינה הנמשכת ממלכות דקדושה בבחי׳ דעת היא נפגמת וע״כ החזנים הם בלא דעת (ל״ק ג). ד לעתיד כשיתעלה מלכות דקדושה תושלם הנגינה בחי׳ כי מלך כל הארץ אלקים זמרו משכיל היינו שהחזנים המזמרים יהיו בדעת ובשכל (ל״ק ג). ה זאת הבחינה שידע שכל מאורעותיו הם לטובתו אי אפשר להשיג אלא כשמעלה מלכות דקדושה מהגלות מבין העכו״ם (ל״ק ד־ב). ו א״א להשיב המלוכה להקב״ה אלא ע״י ווידוי דברים לפני ת״ח עי״ז מתקן ומעלה בחי׳ מלכות לשרשה (ל״ק ד־ג).

ז שורש המלכות הוא אש כמ״ש למה טעה נבט שראה שיצא אש וכר והתורה נקראת אש שמשם המלכות כ״ש הלא כה דברי כאש וכתיב בי מלכים ימלוכו ועיקר התורה הם ת״ח כמ״ש (מכות כ״ב) כמה טפשאי וכו׳ ולא קיימו מקמי צורבא מרבנן י וע״כ ע״י ווידוי דברים לפני ת״ח מעלה המלכות (ל״ק ד־ו). ח ודע שהאמונה היא מחזקת תמיד במלכות וההנהגה שלא יקח אותה זר שאין ראוי לה (ל״ק יח־ד). ט עיקר המלכות שרשה בחכמה כדי לידע איך להנהיג ולמלוך לכן יש לכל מלך חכמים ויועצים כי בזה תיכון מלכותו(ל״ק יח־ד) (עיין ברכה ויהי בישורון מלך). י כשבא למלך שנאה על החכמים ידוע להוי ליה שמן השמים יורידוהו ממלכותו כי אין קיום לעולם בלא חכמה (ל״ק יח־ד). יא אם זה המחזיק במלכות מתגבר באפיקורסות ומינות עד שמפריד האמונה מהנהגה אזי יכול להיות שיתקיים מלכותו כי אין מי שיפיל אותו לשנאת חכמים (ל״ק יח־ד). יב המבזה את הבגדים שזה מרמזין לו שפגם במעשיו עושה פירוד בין קוב״ה ושכינתי׳ שהיא בחי׳ מלכות ואז שולטת שפחה בישא שהיא מלכות דס״א (ל״ק כט־ג) (ראה ישעי׳ ס׳׳ג מדוע אדום). יג השכל התחתון הוא בחי׳ מלכות שהיא בחי׳ חכמה תתאה שבכל עולם שהוא מנהיג אותו וכן השונא בצע נמשך מבחי׳ מלכות והם תלויים זה בזה כי א״א להשיג השכל התחתון שהם התורה והמצות שהם צמצומים להשיג על ידם השכל העליון ולזכות להשגת אלקות כ״א ע״י שונא בצע (ל״ק ל־ד). יד לפעמים נופל ח״ו המלכות דקדושה חכמה תתאה לגלות של ארבע מלכיות דהיינו שרוצים לפרש גם טעמי מצות תוה״ק ע״פ חכמתם שהיא כסילות ועי״ז גורמים שאין שכל העליון מאיר בתוך השכל התחתון כי הם רוצים להסביר טעמי המצות ע״פ שכל אנושי (ל״ק ל־ו) (פלח). סו צריך כל אחד לראות להבדיל ולעלות החכמה תתאה מבין ד׳ גליות להחזירה לשרשה וזה זוכין ע״י צדקה וחסד עי״ז מכניעין החכמות חיצוניות וזוכין להשגת אלקות (קל״ק ל־ח).- טז כי קודם הבריאה היה אור הקב״ה אין סוף ורצה שיתגלה מלכותו ואין מלך בלא עם הוצרך לברוא בני אדם שיקבלו עול מלכותו והתגלות המלכות א״א להשיג אלא ע״י המדות ויודעין שיש מושל ומנהיג (ל״ ק מט־א).

יז כל עיקר העבודה שצריכין לצמצום ולחשוב מחשבות טובות כדי לזכות למעשים טובים ומדות טובות כל זה הוא בשביל לגלות מלכותו ית׳ שבשביל זה היה עיקר הבריאה (ל״ק מט־ד). יח ע״י התגלות מלכות דקדושה יתבטל מלכות דס׳׳א אבל ישראל הדבקים בה עיקר חיותם משם (ל׳׳ק מט־ז) (ר׳ ז׳ בראשית נ״א ואתם). יט כ׳׳ א מישראל יש לו בחי׳ מלכות וממשלה (ר׳ ישראל י) (ל״ק נו־א־ב). כ צריך כ״א ליזהר ביותר לבלי להשתמש עם המלכות והממשלה להנאתו ולצרכו כ״א לעבודת השי״ת דהיינו להזהיר ולהוכיח את כל הנכנעים תחתיו להשיבם אל ה׳ וכשאינו נזהר להוכיחם הוא נענש עליהם ונתקצריז ימיו ח״ו אבל כשמוכיחם ומזהירם בעבודת השם ממשיך חיים ואריכת ימים (ל״ק נו־א־ב־ג). כא ע״י תאוות ממון מתגבר ח״ו מלכות הרשעה שרודפת תמיד אחר מלכות דקדושה שחיותה ע״י הדעת שהיא התורה ומלכות הרשעה היא ההיפך כי מתאוה תמיד לאסוף ממון ובולעת ניצוצות הקדושה הנעלמים בממון וכ״א כפי שמשבר תאוות ממון ומושך עצמו אל התורה כן מוציא הנה״ק ממלכות הרשעה (קל״ק נו־א) (ר׳ צדיק סא). כב ע״י המוחין והדעת כי ה׳ הוא אלקים מתקנים ומגדלים את המלכות לקבל ע״ע עול מלכות שמים (ל״ ק פה). כג כל מה שברא הקב״ה לא ברא אלא לכבודו כדי לגלות מלכותו ועי״ ו נכפפין הקליפות תחת השכינה ובאיזה ענין נתגלה מלכותו כשמשפיע רב טוב לישראל ובמה יכולים להוריד השפע ע״י התפילות כי התיבות הם כלים לקבל השפע ובאיזה ענין יוכל לעורר השפע בעולם ביראה כשבאה לאדם מכח אדם עצמו וביראה זו התפילה נשמעת ושפע יורד ונתגלה מלכותו (ל״ק קב) (ר׳ פרקי אבות ו׳ כל). כר יש דיבור של מלכות דקדושה בחי׳ מלכות פה (פתח אליהו) שיביא לנו השי״ ת את משיח צדקנו ונזכה לשמוע דיבוריו הקדושים מפיו הקדוש (קל״ת ב־ח). כה כל הפרנסה נמשך מהמלכות ע״כ מי שרוצה לקבל פרנסה צריך שיהי׳ לו קצת ממשלה כדי שיהי׳ לו איזה שייכות עם המלכות (ל׳׳ת ז־י) (ר׳ דניאל ד׳ אילנא).

כו עיקר כבוד וגדולת המלכות הוא ע׳׳י ענוה דייקא כי כן דרך המלכות בכל פעם שצריך שיקדים ענוה לכבודו וגדולתו וכל מה שיש להמלך ענוה ביותר מתפשט מלכותו ביותר (ל״ת טז) (ר׳ יומא כ״ב מפני). ממון א להמשיך השגחה שלימה א״א אלא עד שישבר תאוות ממון ושבירתה היא ע״י צדקה (ל״ק יג־א). ב אם היה האדם זוכה בשלימות לשלום אמתי בין גופו ונפשו אז בוודאי לא היה רוצה לעסוק בשום עסקי עוה״ז רק בשביל נשמתו ואפילו התפילות שהם לצורך הגוף כגון רפאינו וברך וכו׳ לא היה מכוין רק לפרנסת נשמתו ורפואתה כי באמת כשנתתקן ברוחניות ממילא נתתקן בגשמיות ומה שאנו רואים לפעמים יש צדיקים שבוודאי תקנו הכל ברוחניות ואעפ״כ איז להם שפע גשמיות זה נמשך רק מצד גילגולין דנשמתין (ל״ ק יד־ט). ג אלו ב״א שמשאם ומתנם באמונה הם דבקים באור הפנים דק׳ שהם אנפין נהירין חיים ושמחה אבל אלו ב״א הנופלים בתאוות ממון ואינם מאמינים בה׳ שיכול לפרנסם בסיבה קלה הם נקשרים בפנים דס״א חשך מיתה ע״ז עצבות (ל״ק כג־א). ר תאוות ממון היא ע״ז כלולה מכל ע״ז של עין אומות וראה סנהדרין מר השכינה) (ל״ק כג־א). ה כשהקב״ה רוצה לגרש אויביו של צדיק הוא מפיל את האויב בתאוות ממון (ל״ק כג־ג). ו עיקר המרירות היא תאוות ממון (ראה ברית יח) (קל״ק כג־ז). ז ע״י מצות מזוזה נתבטל תאוות ממון ועי״ז פרנסתו בנקל (ל״ק כג־ד) (ראה מזוזה א) (תהלים נ׳ וזיז).

ח א״א להמשיך שפע ולהרויח ממון דק׳ כ״א ע״י שבירת תאוות ממון שיהי׳ משאו ומתנו באמונה ויחן צדקה (ראה צדקה יא) (קל״ק כג־ר). ט כי עיקר אמונה הוא בממון דהיינו כשמשבר תאוות ממון וחביב אצלו כל מצוה עד שאין מרגיש בהפסר ממון (ל״ק כג־ד) (ראה תהלים קי״ט צוית צדק). י אלו המשוקעים בממון כל מה שיש לו עשירות יותר יש לו דאגות ועצבות יותר וע״כ הממון מקצר ומכלה ימי חייו של האדם וע״כ הממון ממית אותו כי הוא מקושר בפנים דס״א חשך מיתה היפך אור פני מלך חיים (ל״ק כג־ה) (ר־ אמת ו). יא גוונין עלאין מלובשים בכסף וזהב ואין מאירים אלא כשבאים לאיש הישראלי וע״י שנותנין צדקה לעני הגון ונכללים זה בזה מתנהרין הגוונין (ל״ק כה־ד). יב העכו״ם תאיבים לממון ישראל (ראה עכו״ם ט) (ל״ ק כה־ד). יג ע״י שלום שיש בין בני אדם והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת עי״ז משליך כל איש את שקר אלילי כספו ומקרב את עצמו להאמת (ל״ק כז־א). יר מי שאינו עושה מו״מ באמונה והוא משוקע בתאוות ממון וגוזל את חבירו הוא מעורר דם נדה להשכינה בחי׳ פגם הברית ואין לו פרנסה ח״ו (קל״ק כט־יא). טו ולבא להשכל התחתון שהוא בחי׳ תורה ומצות שעל ידם משיגין השכל העליון א״א כ״א ע״י שונא בצע שישנא הממון בתכלית השנאה (ל״ק ל־ד) (ר׳ תיקון ע׳ שערא אוכמא). טז ע״י אהבת הממון נופל לאוכמא דס״א מרה שחורה ונופל לעיגולא וסיבובים מסט״ א ר״ל שגובר עליו עצבון ודאגת פרנסה ותאוות ממון בל״א ער ווערט פארשווארצט עבור הפרנסה וזה בחי׳ עיגולא וסיבובים שהוא מסבב תמיד עבור השגת ממון וכ״ז בשטותא היפך החכמה שהוא שונא בצע (ל״ק ל־ד) (פל״ח) (ראה במדבר י״א שטו).

יז ע״י אמונה ושמירת הברית עי״ז כל אכילותיו וסעודותיו בבחי׳ לחם הפנים ואז כל העכו״ם והכומ״ז טורחים בשביל פרנסתך (ל״ק לא־ט). יח עיקר חסרון הפרנסה שנתמעט בדורות הללו אין זה אלא ע״י שוחטים שאינם מהוגנים כי השוחט הגון מלביש ומעלה נפש שבחי במדבר היינו בהברכה בכונה ועי״ז הוא מאכיל ומפרנס לישראל (ל״ק לזו) (ראה איכה ה׳ בנפשינו). יט כשישראל שומרים את עצמם מטריפה עי״ז יש להם פרנסה (ל״ק לז־ו) (ראה תהלים קי״א טרף). כ עיקר עשירות בא מאמת וכשפוגמין באמת בא עליו עניות גם בזיונות ובושות אבל האוחז במדת האמת פרנסתו ברווח (ל״ק מז) (ראה ברכות ו׳ כרום). כא כשנזהר ממחשבות רעות וחושב מחשבות טובות נעשה לבו בחי׳ ולבי חלל בקרבי וזוכה לעשות פעולות ומדות טובות נתבטל מלכות הרשעה ונחגדל מלכות דקדושה ועי״ז נמשך לישראל שפע ועשירות גדול עד בלי די (ל״ק מט) (ל״ע). כב צריך האדם שיהי׳ לו הסתפקות להסתפק רק בהכרחיות (ל״ק נד־ב) (ר׳ הסתפקות א). כג כשבא על דעתו ח״ו איזה הרהור אחר מעשה השי״ ת על שכל הכבוד והעשירות להעכו״ם והרשעים והצדיקים מונחים בעניות ובדחקות זה ההרהור ח״ו הוא בחי׳ רע עין וצריך כ״א להיות עוצם עיניו מראות ברע רק שיהי׳ טוב עין להביט רק בתורה ועבודה (ל״ק נה־ג) (ר' רשעים יג) (ל״ה פורים ה). כד ע״י תאוות ממון מתגבר ח״ ו מלכות הרשעה שהוא מלכות המן עמלק שהיא רודפת תמיד אחר מלכות הקדושה שחיותה היא ע״י הדעת שהיא התורה ומלכות הרשעה היא ההיפך כי מתאוה תמיד לאסוף ממון ובולעת ניצוצות הקדושה הנעלמים בממון וכ״א כפי שמשבר תאות ממון ומושך עצמו אל התורה והכל בכח הצדיקים האמתיים שעוסקים בתורה באמת כן מוציא הנה״ק ממלכות הרשעה (קל״ק נו־ח). כה לפי הגדלת הדעת כן הפרנסה בנקל כי כל מי שחסר דעת ביותר הוא יגע וטרח אחר הפרנסה ביותר (ל״ק נו־ו). כו כל מה שמתרבה הדעת מתרבה הרחמנות והשלום ועי״ז הפרנסה בנקל (ל״ק נו־ו) (ר׳ תהלים קמ״ז השם).

כז עשירות וכבישת הכעס הם בחי׳ אחת ונקראים חומה כי מי שהוא מקלקל חומה של עשירות ולוקח לעצמו כעס וחימה פוגם בשמו ונפשו אבל כששומר א״ע מכעס ומגדיל החומה של עשירות ובזה מגדיל נפשו ושמו אזי כל הנפשות תאבים להכלל בנפשו וזוכה לקרב נפשות רבות להשי״ת כי כל הנפשות שרשם בעשירות (ל״ק נט־ה). כח כעס מזיק לעשירות וכשהיצר מסית לאדם שיכעוס ידע שבזאת השעה ישפיעו לו מלמעלה איזה סך ממון והיצר רוצה לקלקל זאת ההשפעה אבל כששומר א״ע מכעס מגדיל החומה של עשירות ומגדיל שמו ונפשו ויזכה לשם טוב ולהעמיד תלמידים הרבה (ל״ק נט־ה) (ר׳ משלי כ״ ה עיר). כט דע שיש שבילי התורה שיש בהם התבוננות גדול מאד שא״א לבא להתבוננות הזאת כ״א ע״י עשירות כמו שבפשטי אורייתא צריך שיהי׳ לו עכ״פ פרנסה כמו כן להתבוננות הזאת שהוא גדול מאד צריך שיהי׳ לו עשירות גדול מאד (ל״ק ס־א) (ר׳ פ׳ אבות ג׳ אם). ל ולבא לעשירות הזאת הוא ע״י אריכת ימים היינו שיראה שכל יום וכל שעה שבאה אח״כ תהיה ארוכה ורחבה יותר בתוספות קדושה יתירה (ל״ק ס־ב) (ר׳ עבודת הש״י כ). לא ע״י יראה זוכין לאריכת ימים שעי״ז זוכין לעשירות (ר׳ אהבה ויראה לב) (ל״ק ס־ה). לב כל הנפשות תאיבים לממון ולא לממון בלבד אוהבים אלא אפילו לאדם שיש לו ממון דרך בנ״א לאהוב אותו כמו שאנו רואין בחוש וזה מחמת שהנפש בא ממקום שהממון בא משם דהיינו מגבורות כי בוודאי התחלת המקום שמשתלשל משם הממון הוא בוודאי בחי׳ קדושה ושפע קודש ואח״ב נתגשם למטה ונתהווה ממון (ל״ק סח) <ר׳ משלי י״ד ואוהבי). לג אך צריך לבלי להתאוות להממון כמבואר כבר כמה פעמים גודל גנות תאוות ממון רק לאהוב המקום שהממון בא משם בחי׳ שפע קודש (ל״ק סח) (ר׳ עירובין פ״ ו רבי). לד ודע שראוי שכל ישראל יהי׳ להם ממון אך יש מדה אחת שמפסדת ומאבדת מהם הממון והיא מדה רעה שקשה מאד להנצל ממנה ואפילו אם ירצה אחד להנצל ממנה כדי שלא תפסיד לו את הממוז עב״ ז המרה הרעה מתגברת עליו בילדותו ובקטנותו ומפסדת ממנו הממון והיא מדת הכעס כי בבחי׳ ההשתלשלות דהיינו מגבורות שמשם משתלשל הממון משם משתלשל הכעס, וע״כ הבעל דבר כשרואה שיורד שפע לאדם שיהי׳ לו ממון אזי יורד ומזמין לו כעס (ל״ק סח). לה ודע שאפילו אם כבר הגיע לו השפע וכבר יש לו ממון על כל זה לפעמים הבעל דבר מגרה אותו בכעס גדול כל כך עד שמאבד ממנו אפילו הממון שיש לו כבר כי כשהממון יורד הוא בבחי׳ טרף והוא מהפכו לכעס ונעשה מזה טורף נפשו השי״ת ישמרנו ממדה המגונה הזאת אכי״ר (ל״ק סח) (ר׳ איוב י״ח טורף).

לו דע שהגוזל את חבירו ממון בזה הוא גוזל ממנו בנים (ר׳ גזילה ג) (ל״ק סט). לז עיקר הממון של האדם בא לו ע״י בת זוגו כי ע״י אור נפשה מזה בא לו הממון כי הממון הוא ממקום הנפש ונפש היא בחי׳ נקבה כי היא הבחי׳ האחרונה מן נפש רוח נשמה וכן כל נר״ן שלה היא בחי׳ נפש נגדו כי כלל המדריגה התחתונה היא בחי׳ נפש בחי׳ נקבה נגד מדריגה שלמעלה הימנה ע״כ על ידה בא לו הממון (ל״ק סט). לח דע כי ע״י חמדה ותאווה והשתוקקות שיש לו לממון חבירו גם עי״ז יוכל לגוזלו כי המחשבה יש לה תוקף גדול וע״כ יוכל להיות שיהי׳ להאדם ממון גזילה אף שלא גזל כלום בידים כי יש כח בהחמדה לגזול ממנו ממונו ונפש בניו ובנותיו (ל״ק סט) (ר׳ גזילה ו). לט ודע שע״י שפונה עצמו להממון מזה נעשים שונאים כי עיקר התגברות השנאה הוא בא מבלבול ועכירת המוח וכשמתגבר תאוות ממון ביותר נתעכר המוח ביותר ונעשה כסיל כי אהבה תלויה בדעת ושכל (ל״ק סט) (ר׳ איוב ל״ט הקשיח). מ לפעמים נעשים מזה שונאי חנם כי לפי תאוותו לממון כן נעשה כסיל וכן נתעכר מוחו וכן כשמתגברים השונאים וכל זמן שהעבירות בתוך המוח אזי השונאים הם ג״כ בדעת ובמוח שיש להם טעם על שנאתם אבל דע שלפעמים חושק כ״כ לממון ונעשה כ״ כ כסיל עד שאין המוח יכול לסבול העכירות עד שיוצא בבתי׳ שערות ואז גם השונאים הבאים מבחי׳ שערות הם שונאי חנם ע״כ אין להם שום טעם ודעת על שנאתם (ל״ ק סט) (ר׳ תהלים ס״ט רבו). מא ע״י שזוכין לראות שפלותו באמת עי״ז אין שום אדם יכול להוציאו ולדחותו ממקומו דהיינו לקפח פרנסתו ח״ו כי מאחר שהוא עניו ושפל באמת הוא בבחי׳ אין ואינו תחת המקום כלל ע״כ בוודאי אין יכולין לדחותו ממקומו (ל״ק עט). מב ע׳׳י שהאדם וותרן בממונו עי״ז נתבטלין כל המחשבות זרות וזוכה למוח זך ואז יכול לבא בכל יום אל טוב הגנוז השייך לו שזה עיקר אריכת ימים (ל״ק פד) (מ״ב ממון) (ר׳ מגילה כ״ח וותרן). מג באמת התוךה הק׳ והצדיקי אמת הם מאירים בכל העולמות כולם באור גדול מאד ואורם גדול אלפים פעמים מכל העוה״ז והבליו אעפ׳׳כ העוה״ז ותאוות ממון עומד לנגד עיניו ומונע אותו מלראות אור הגדול של התורה והצדיקים אבל באמת בהעברה בעלמא דהיינו שיטה עיניו ויסתכל למעלה מן העוה״ז אז תיכף יזכה לראות האור הגדול של התורה והצדיקי אמת (ל״ק קלב) (ר׳ צדיק קד). מד וזה בחי׳ קבלת פני ת״ח, אם התלמיד יש לו פנים היינו בתי׳ אנפץ נהירין ואזי ראוי שהרב יתראה עצמו בתוך פני התלמיד אך אם אין לו פנים היינו שהוא בחי׳ אנפץ חשוכין בוודאי אין מתראה בתוכו פני הרב ועי״ז אפשר לדעת אם הוא משוקע בתאוות ממון כי תאוות ממון הוא בחי׳ אנפין חשוכין (ל״ק קנג).

מה וכן כ׳׳א נגד חבירו אפשר לו לדעת עי״ז כי אם אין רואה א״ע בו יודע שהוא בחי׳ אנפץ חשוכין כי כ״א שיצא מתאוות ממון יותר מחבירו נקרא נגדו צדיק בחי׳ אנפין נהירץ (ל״ק קנג) (ר׳ ואתחנן ה׳ פנים). מו אלו השנים תורה וגדולה א״א שיהיו במקום אחד כ״א אם הוא בתכלית העניוות שהוא אין ממש אזי אינו עומד בשום צד כי א״א לומר עליו שהוא בצפון או בדרום מאחר שהוא אין ואפס ממש כגון משרע״ה ורבינו הקדוש (ל״ק קסב) ר ב״ב כ״ה הרוצה). מז כל החסרונות שיש לאדם הן בנים או פרנסה וכו׳ הכל מצד האדם עצמו (ר׳ חסרון ד) (ל״ק קעב). מח דע שהמחשבה יש לה תוקף גדול ואפילו אם יחזק מחשבתו מאד שיהי׳ לו ממון בוודאי יהי׳ לו וכן בכל דבר רק שהמחשבה תהי׳ בביטול כל ההרגשות (ל״ק קצג) (ר׳ ברכות ס״ א וזה). מט כל ההשפעות הם באים רק מהצדיק אמת וע״כ כשמקורב להצדיק יכול לקבל בקל מה שצריך עשירות או בנים אבל כשרחוק מהצדיק אזי בא לו בקושי גדול כי כ״ א מקבל מה שצריך לפי המזל שלו והמזל מקבל מהצדיק וע״כ כשרחוק מהצדיק אזי המזל צריך לעשות לו כח גדול כדי לקבל ההשפעה מהצדיק (ל״ק רמ) (ר׳ צדיק קמב). נ מי שהוא מעורב בין העכו״ם דהיינו שיש לו עסקים ומו״מ עמהם צריך לשמור עצמו מאד שלא יזיק לו כי בקל יכול להתפס ברשתם ח״ו לחלוק עצמו ממדריגת יהדותו שיש לו כי לא די להאדם שהוא בעוה״ז השפל אשר מלאכים אץ להם כח לעמוד בזה העולם אבל באמת ישראל יש להם כח יותר ממלאכים אבל להיות מעורב עם העכו״ם זה קשה מאד וצריך לבקש מהשי״ ת שלא ילמוד ממעשיהם (ל״ק רמד). נא ע״י מחלוקת בא עניות ואץ זוכץ לרפואה אבל ע״י שלום בא רפואה ופרנסה (ל״ק רעז). נב כל המו״מ הוא תורה כי למשל המחליף פרה בחמור הוא תורה מכש״כ כשעושין הדבר בעצמו הוא בוודאי תורה (וכמו שמספרץ כ״ז בשם הבעש״ט ז״ל) ומי שעוקר המו״מ מן התורה ונופל אל המו״מ בעצמו אזי עונשו שאח׳׳כ הוא צריך לדון בדין תורה ואזי מראים לו שכל המו״ מ הוא תורה כי באמת כשעושין מו״מ צריך שיהי׳ רק חיצוניות המחשבה בתוך המו״מ אבל פנימיות מחשבתו צריך לקשר אל התורה (ל״ק רפ) (ר׳ תורה צב). נג תאוות ממון מפסיד היראה שבלב (ר׳ אהבה ויראה מא) (ל״ת א־ד).

נר יש תמכי אורייתא שנותנים ממון ללומדי תורה ובתחילה כשנותנים הממון להת״ח נחסר אצלם אבל אח״כ ע״י ממונם שמחזיקץ הת״ח ונולד הלכות שהם בחי׳ חסד אזי ע״י השפעת החסד חוזר ונתמלא החסרון (ל״ת ב־ג). נה וע״כ העשירים נקראין כותלי ביהמ״ד שהם כתל שהכל פונץ אליו ע״י עשירותם וכל טוב שיש להם נמשך להם מבחי׳ ביהמ״ד היינו בחי׳ דורשי ה׳ לא יחסרו כל טוב שמהם נמשך כל ההשפעות (ל״ת ב־ו). נו ע״י כל עסקים ומלאכות שעושץ בני אדם נעשה עי״ז בחי׳ משכן כי כל מיני מלאכות ועסקים שעושץ כולם כלולים בל״ט מלאכות ול״ט מלאכות הם כנגד מלאכת המשכן וכשעושה המלאכה והעסק כראוי כמו שצריך לעשות עי״ז נותן חיות והארה למעשה בראשית והוא קיום העולם נמצא שגם זה הוא עבודת הבורא אעפ״כ אם היה שופע עלינו חסדו לא היינו צריכים לכל זה (ל״ ת ד־ג) (ר׳ ת״ז בהק׳ י״ב ציורא). נז לכאורה קשה כי ביאר שם אע״פ שהם ג״כ עבודת הבורא וא׳׳כ מה איכפת לן שאנו צריכין לעסוק במלאכות ומו״מ מאחר שהם ג״כ עבודת הבורא אך באמת כוונתו אע״פ שהעסקים הם ג״כ עבודת הבורא אעפ״כ בוודאי העבודה של תורה ותפילה היא גבוה יותר (ל״ה תרו׳ ומע׳ ב׳ ע״פ התורה ד׳ ל״ת) (ר׳ צדקה מח). נח עיקר צורך הפרנסה הוא רק כשנתחבר הנשמה עם הגוף דהיינו שיתופא דנפשא ובישרא וע״י שממשיך רוחניות אלקות לתוך צמצומים וגופים שזה בחי׳ בריאה עי״ז נתרבה ונכפל פרנסתו (ל״ת ה־ג) (ר׳ נשמה יט ותבין). ס כל הפרנסה נמשך מהמלכות וע״כ כשהבעל חוגר מתניו נגד אשתו ומחייב עצמו לפרנסה כ״ש בכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואיזון וכר אז נותנים לו קצת ממשלה כי ע״י ממשלה הוא יכול להמשיך פרנסה (ל״ת די) (ר׳ בראשית ג׳ והוא). סא מי שרוצה לחגור מתניו להיות מפרנס ליתן פרנסה להתלוים בו הוא צריך שיהי׳ איש חיל ולא יהי׳ ההיפך שקורין ורוע מול ש״מ) כי כל הפרנסה נמשך מהמלכות וע״כ מי שרוצה לקבל פרנסה צריך שיהי׳ לו קצת ממשלה כדי שיהי׳ לו איזה שייכות עם המלכות (ל״ת די) (ר׳ רות ב׳ לעת). סב הקשו מפני מה כשאדם מבקש פרנסה אין נותנין לו תיכף מן השמים כ״א ע״י סיבות לכ״א לפי סיבתו והתירוץ דע שכל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל ע״י המלך ועיקר המלכות ע״י ענוה והכלל שצריכין לראות את המלך כשהוא ביפיו וגדולתו ולא בשעת קטנות ואם היו נותנין לו פרנסתו תיכף ומיד היה אפשר שיראה את המלך בשעת קטנות אבל עכשיו שנותנץ פרנסה ע״י סיבובים בעתים מיוחדים כי לכל סיבה צריכים עת מיוחד וע״ב לא יבא לראות את המלך בקטנותו רק ביפיו (ל״ת טז) (ע״פ). סג כל הפרנסה של ישראל צריכין לקבל ע״י המלך ועיקר המלכות הוא ע״י ענוה (ל״ת טז) (ר׳ משלי ט״ו ולפני). סד כי באמת ממון דקדושה הוא גבוה מאד אבל הממון של תאוות עולם הזה הוא מותרות שנשאר מן האדם מותרות אחר שמילא תאוותו בעוה״ז והמותרות אחר כל תאוותיו הוא הממון שנשאר אחריו גם הבנים שאינם נולדים בקדושה הם ג״ כ באים ממותרות ועכירת המוח שיוצא לחוץ ומזה נתהוו הבנים ומי שמניח בנים כאלו הוא גנאי ובזיון כי הם בחי׳ מותרות וטינוף ע״כ הוא רוצה לכסות אותם

ולייפות אותם עם הממון שהוא ג״כ מותרות וזהו הירושה שמשאיר להם אחר מותו נמצא שמכסה במותרות על מותרות (ל״ת לז) (ר׳ תהלים י״ז ישבעו). סה האדם אין ממלא תאוותו ורצונו בממון לעולם כי תמיד חסר לו כי אין אדם מת וחצי תאוותו בידו אבל יש בחי׳ שפע כפולה שבזה השפע נתמלא רצונו (ל״ת מ מ״ב ממון). סו מה שאנו רואים שכל הנגידים הגדולים כמעט כולם הם משוגעים ממש כמו שאנו רואין בחוש שכל מי שהוא עשיר יש לו שגעון גדול דע כי הממון עושה אותו משוגע כי הממון' הוא מנפילת העשירות של הנביאים והנבואה כשבאה על הנביא הי׳ כמו משתגע ואצל הנגידים נעשה ע״ י הממון שגעון גמור (ל״ת סד) (ר׳ נדרים ל״ח כי). סז כל מי שגדול יותר צריך לבקש מבוקשו בריחוק מקום יותר וזה הן לענין פרנסה והן לענין זיווגים (ל״ת ע) (מ״ב ממון). סח כשאדם לומד תורה או שעושה מצוה בשמחה עד שמרקד מחמת שמחה נתעלה עי׳׳ז בממון הנקרא רגל (דברים יא) ואת היקום אשר ברגליהם (ל״ח פא). סט מה שאנו רואים לפעמים שכשהאדם הוא למטה בדחקות אזי הוא עובד ה׳ ומכיר אותו ית׳ וכשהוא נתעלה ונתעשר אזי הוא שוכח בהשי״ת ח״ו זה מחמת שנתקרב ביותר אל אור אלקות ואזי האור מכהה עיניו ומזיק לו ע״כ צריכין לבקש מהשי״ת שיקרבהו בהתקרבות גדול ויעלה אותו למעלה בעשירות ובאופן שלא יזיק לו ח״ו (ל״ת פב)(מ״ב ממון). ע ע״י תיקון הברית יכול להוציא דיבורי התפילה ואז נתרומם מזלו וזוכה לעושר ונתחזק יצרו הטוב ונתבטל העצבות והליצנוח הבאים ממרה שחורה כי העצבות מחמת דחקות ועניות והליצנות היא שחוק הכסיל הן נתבטלים ע״י המזל של עשירות וע״י יצר הטוב (ל״ת פג) (ר׳ יתרו י״ט קול). עא הפסד ממון מכפר על גופו (ס״ה תשובה). עב מי שמקיים יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך עי״ז זוכה להתפלל בכוונת הלב (ס״ה תפילה). עג מי שלא חס על ממון חבירו בידוע שהוא גנב (ס״ה מ׳ וגז׳).

עד כזית מרור שאוכלין בפסח מסוגל לפרנסה (ס״ה ממון). עה עכשיו התאווה של ממון שיהי' לו ממון ועשירות וינהיג העולם בכבוד זאת התאוה גדולה עכשיו מתאוות ניאוף (ש״מ ע״ה כה). עו ע״י אמונת צדיקים זוכה לממון הרבה (ש״מ ע״ה סז) (ר׳ זמירות לשבת שכרו). עז איש כשר באמת קשה לו מאד שיהי׳ לו עשירות ואע״פ שנמצאים גם צדיקים ואנשים כשרים שיש להם מעות אבל הוא כבד וקשה מאד וגם העשירות שיש להם הוא מזיק לעבודתם גם אעפ״י שיש להם איזה מעט עשירות אבל אעם״ כ אין להם עשירות גדול כמו שיש להקלי העולם (ש״ה ד). עח מיום שחרב ביהמ״ק נפל העשירות בעמקי הקליפות בבתי׳ ותרד פלאים פלאים אותיות אלפים היינו שהאלפים של עשירות ירדה להקלי עולם כי עכשיו קשה מאד שיהי׳ להכשרים עשירות (ש״ ה ד). עט העוה״ז אינו כלום רק למשוך אל התכלית הנצחי ואין להסתכל אם יהי׳ לו מעות אם לאו כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה כי העוה״ז מטעה אותנו לגמרי והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד רק או שלוקחין המעות מן האדם או שלוקחין האדם מהמעות גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם רק באמת אינו כלום (ש״ה נא). פ יש בנ״א שנדמה להם שהם רחוקים מתאוות ממון אעפ״כ יכול להיות שהוא גרוע מחבירו שהוא משוקע בתאוות ממון כי אצלו יש תאוה אחרת שהוא כ״כ משוקע בה עד שאפילו תאוות ממון נתבטלה אצלו (ש״ה נו) (ר׳ תאוות יא). פא יש אנשים כשרים שאין להם פרנסה ויש להם דוחק ובלבולים גדולים מזה והוא טובה להעולם (ש״ ה יג) (מ״ב ממון). פב יש עבירה שעונשה שיהא בעל חוב תמיד ועצה על זה לשוב בתשובה בכלליות ולהתחנן לפני השי״ ת להצילו מעבירה זו ועת לשוב על זה כשהוא במוחין דגדלות כי מוחין דקטנות הוא בחי׳ בעל חוב כי ארז״ל (קידושין מט) עשרה קבין שינה ירדו לעולם ט׳ נטלו עבדים שינה היא בחי׳ מוחין דקטנות עבדים בחי׳ עבד לוה לאיש מלוה ולזה כשהוא במוחין דגדלות אזי העת לשוב על זה ולבטל העונש של בע״ח (ש״ה קיב).

פג דע שיש בבנ״א סגולות גדולות ואפילו היקרות ח״ו הוא בא ממחשבות בנ״א (ש״ה סב) (ר׳ מחשבות נד). פד עיקר הנסיון של כל אדם בעוה״ז הוא בתאוות ניאוף ואפילו תאות ממון שהיא תאוה גרועה מאד והיא ע״ז ממש אעפ״כ עיקר הנסיון הוא בתאוה זאת (ש״ה קטו). פה מ׳ע׳ו׳ת׳ ר״ת ו׳אין ע׳בירה מ׳כבה ת׳ורה יכול להיות שאחד עבר עבירה ר״ל אבל הוא קובע שיעורים קבועים בכל יום בתורה גלל כן נותנין לו עשירות אבל מי שאינו קובע עתים לתורה נעשה עני ר״ל (ש״ה קלז). פו הצדיק אצל מי שלוקח ממון בזה הוא נותן (ש״ה קנ). פז מהבעש״ט ז״ל לענין כסף שמקבל מאנשים שונים אמר שאצלו מתחלק המעות מאנשים הגונים יוצא להכנ״א וכו׳ ומאלה שאינם הגונים יוצא עבור הסוסים וכו׳ (ש״ה קצג). פח עיקר תאוות ממון הוא למי שאין לו כלי לקבל כמו לענין תאוות אכילה כי בוודאי מי שיכול לאכול וכו׳ ועיקר התאווה ביותר מהשיעור כמו כן לענין ממון (ש״ה קצג). פט צריך לשמור ממונו בשמירה מעולה כי כמה זמנים ביטל עצמו מתורה ותפלה כי ממון כשר צריך שמירה כמו עין בראש (ש״ה רפא). צ לפעמים נותנים לאחד עשירות וכל העולם מתקנאים בו ורודפיץ ג״כ אחר הממון ואינו עולה בידם וכל זה מעשה בע״ד שיבלו שנותיהם בחנם (ש״ה רפד). צא מי שאינו נבהל ולהוט להון ועושה מו״מ באמונה בממונו לבד זהו מקיים בכל מאדך גם כשנותנין חומש מקיימין ובכל מאדך (ש״ה רפט).