ספר שושן סודות
אות שנה - סוד אספקלריאות ועיילי בבר:
הורדה וגישה לכלי בינה מלאכותית
אות שנה - סוד אספקלריאות ועיילי בבר: סוד אספקלריאות ועיילי בבר: א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים אם אלף הם אני ובני מהם ואם מאה הם אני ובני מהם ואם שנים הם אני ובני מהם. אם אלף הם ומי זוטרא כולי האי והא אמר רבא תמניא עשר אלפי פרסי הוי דרא דקב"ה שנאמר סביב י"ח אלף. לא קשיא הא דמסתכלי באספקלריא המאירה והא דלא מסתכלי באספקלריא המאירה. ודמסתכלי באספקלריא המאירה מי זוטרי כולי האי והאמר אביי לא פחתת עלמא משיתא ותלתין צדיקים דמקבלי אפי שכינתא בכל דרא ודרא שנאמר אשרי כל חוכי לו, ל"ו בגימטריא הכי הוי. לא קשיא הא דעיילי בבר והא דעיילי בלא בר. עכ"ל הגמרא. כבר ביארנו כי כל מה שתמצא בחמה עם הלבנה באורה ובקבלת אורה כמו כן תמצא בד"ו פרצופים. והא דעייל בבר וכו' ר"ל ברשות כלומר הנכנסים ברשות הם רבים ושלא ברשות הם מועטים, כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול. ומעתה אעורר לב
חכם בספיקות הנופלים בדרוש הזה. הא'. ראיתי בני עליה והם מועטים. קשה אם כוונתו לומר על כל הדורות יפה מקשה מי זוטרי כולי האי. אבל אם כוונתו לאנשי דורו כאשר פירשו המפרשים א"כ מאי מקשה ומי זוטרי כולי האי, שהרי מיום שנברא העולם עד דורו קרוב למאה שהם מאה אלף. הב'. ואם מאה הם אני ובני מהם כמאן לא כמ"ד י"ח אלף ולא כמ"ד ל"ו צדיקים. הג'. ואם ב' הם אני ובני מהם זה יותר קשה מכולם כי אביי גמיר ליה שאין דור פחות מל"ו צדיקים בכל דור ודור. הד'. תמני עשרי פרסי הוי דרא דקב"ה, תימה לי האי דקאמר תמניסר פרסי וכו' אם רצה לומר שדורו של הקב"ה י"ח אלף כלומר ואתה איך אמרת אלף והוא תירץ הא דמסתכלי וכו' כלומר לעולם בכל דור ודור יש אלף דמסתכלי וכו' אבל דמסתכלי בשאינה מאירה רבים הם כדאמרת שהם י"ח אלף, הנה יבוא לכל דור י"ח צדיקים וזה דלא כאביי. הה'. הא דמסתכלי במאירה קשיא לי טובא והלא מום שנברא העולם לא הסתכל
באספקלריא המאירה לבד משה ואיך אמר דמסתכלי בכל דור במאירה אלף או מאה או ב'. כ"ש בדברי אביי דמסתכלי במאירה ל"ו בכל דור ודור. הו'. דמסתכלי במאירה מי זוטרי כולי האי. קשיא לי המקשין אנה חוזר אם לאלף או למאה דקאמר רשב"י א"כ מאי והא הני רבים מהני הני אלף או מאה והני ל"ו. אלא ע"כ דחוזר המקשן על אם ב' הם אני ובני מהם, א"כ איך אמר רשב"י אם אלף הם כנראה שסובר שיכול להיות אלף בכל דור ודור ולפחות שנים. הז'. שמקבלים אפי שכינתא מרא דאברהם תלי תניא בדלא תניא ג"כ הכי תלי טעמא בלא טעמא, הלא אפי שכינתא היא אם אספקלריא שאינה מאירה כי השכינה נקראת כך ר"ל אספקלריא שאינה מאירה, אם לא שתאמר שאפי אינו חוזר לשכינה אלא לפנים שלה שהיא אספקלריא המאירה. דיקא נמי דקאמר אפי שכינתא ולא אמר דמקבלי שכינתא. ודוחק לתרץ כן כי קצת מדרשים מנגדים לזה. ולישב המאמרים האלה אוצר ה' יבואו ושם יתורצו:
אות שנו - סוד רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה לאתר דמתבעי: סוד רגלוי דבר נש אינון ערבין ליה לאתר דמתבעי: בשלהי דסוכה גרסינן הני תרי כושאי דיתבי קמי דשלמה אליחורף ואחיה בני שמשאי ספרא דשלמה הוי. יומא חד חזיה למלאך המות דהוי עציב. א"ל אמאי עציבת. א"ל דבעי מינאי הני תרתי כושאי. קרינהו לשעירים ואמר להו אמטינהו למחוזא דלוז. כי מטא לבבא דלוז שכבו. למחר חזיק למלאך המות דהוה בדיח. א"ל אמאי בדיחת. א"ל באתר דאתבעי מנאי התם שקילתנהו פתח שלמה וא' רגלוהי דב"נ אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן מובלין יתיה. עכ"ל הגמרא. המאמר הזה אם הוא כפשוטו יש לו סוד עמוק ונשגב ונאמר הני תרי כושאי, יהודאין היו ונקראו על שם מקומם כמו אתי הגיתי. והיו סופרים למלך שלמה ע"ה. והנה נראה שהיתה נשמתן ממקום קדושה טהרה ולזה לא היה מ"ה יכול להמית אותם דהוי עסקי באורייתא ופתקין נפקן מהמלך להאסיפם מן העולם. יומא חד חזייה למ"ה דהוי עציב, ר"ל
מ"ה נראה לפני שלמה הע"ה וראוהו שהיה עציב והטעם שלא היה יכול להשלים שליחותו לאספם מן העולם. ועוד תשמע דברים בעז"ה בענין מ"ה (מלאך המות) שעכ"פ הוא נמצא והוא ממונה על אסוף החטאים מארץ לא כדברי רודפי הבל חכמי המחקר ר"ל. דקא בעי מנאי הני תרי כושאי ולא יכולני להו, מטעם דאינם במקום שנאמר ודלעו באורייתא. קרינהו לשעירים, ר"ל לשדים כמו ושעירים ירקדו שם כי שלמה המלך ע"ה מלך על עליונים ותחתונים א"ל אמטינהו למחוזא דלוז:
אות שנז - ענין המקום לוז שאין שם שליטת מלאך המות: ענין המקום לוז שאין שם שליטת מלאך המות: מה שציום להוליכם ללוז שלפי ששם אין מ"ה שולט ורשאי להניס שמה כדאיתא במדרש תניא היא לוז הצובעין תכלת היא לוז שבא סנחרב ולא בלבלה בא נובכדנצר ולא החריבה, ואף מ"ה אין לו רשות להכנס שם אלא זקנים שבה בזמן שדעתם קצר עליהם מוציאים אותם חוץ לחומה והם מתים. כי מטא לבבא שכבו כו' כשהגיע לשער לוז מצאם שם מ"ה אשר בא לאסוף נשמות הצדיקים הזקנים אשר הוציאם מן החומה ואספם כי לא ידע מ"ה ששלמה ע"ה ישלחם שם. למחר חזייה למ"ה דהוי בדיח. דע כי מ"ה אין לו רשות ליכנס אלא במקום שנאמר לו והראיה מהא דאמר אבוה דרב לרבא בחלמא שני דוכתיך וכו' ומ"ה כשראה אותם אצל שלמה לא היה יכול להם מפני ב' סיבות הא' שהמקום ההוא מקום הנאמר לו והב' דהוי טירדא בגרסייהו ומפני שהגזירה האלהית צריכה להתקיים בא בלב שלמה המלך עליו השלום לשלחם ללוז והוא המקום
אשר אמר למ"ה והיינו דאמרי רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה: אות שנח - סוד כמה לוקין והאיך לוקין ועל מה לוקין: סוד כמה לוקין והאיך לוקין ועל מה לוקין: דע כי בתחלה נביא המאמרים כפי שרשם המונח במשנה ובתלמוד ובספרי הפוסקים הבאים אחר התלמוד זה סדר ודין הדברים במה שלוקין כו' מתניתין ורצועה של עגל בידו כפולה לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות עולות ויורדות בו. פירש הרב הרמב"ן ז"ל אלו שתי רצועות של חמור לפי שעשה מעשה בהמה יענש בעורו כמו שנאמר עד"מ ידע שור קונהו וחמור איבוס וכו' לשון הרמב"ן ביד הגדולה ורצועה של עגל בידו כפולה לשנים ושנים לארבעה ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בו ורוחב הרצועה טפח וארכה כדי שיגיע עד כריסו ויד של רצועה שאוחז בה ארכו טפח עכ"ל וכן כתב ר"מ מקוצ"ה. תניא ורצועה של עגל, פני שור מהשמאל מ"ה הקשה, אדון השמיטה. כפולה לשנים, לרמוז אל מדת הוד וב' לד' כנכפל כ"א ובא כ"א
למדת מל' התקנה לשבים. וב' רצועות של חמור משמורה חמור נוער מדת אברהם והנמשך אליו נצח הרי ב' רצועות מן רחמים ככתוב ברוגז רחם תזכור. עולות ויורדות בו, כלומר עולות למעלה לשאוב מימי הרחמים ויורדות במלכות היא הרצועה המעובדת לשם אלהינו להיות רחמים בדינם. ורוחב הרצועה טפח, כמו וימיני טפחה השמים כי הרצועה רחבה ונסב השמימה למעלה עד השמים העליונים. וארכו עד שיהא מגעת עד כריסו, היא סוף פי האצטומכא והוא טבורו המכוונת כנגד הלב כי לא מלו לבותם והרמז שצריך אגן הסהר ויד של הרצועה שאוחז בה ארכה טפח, היד רומזת אל היד הגדולה האוחז ביד מדת משפט כי ימינו טפחה שמים וכ"ז רומז אל שיהיו רחמים בדינה וז"ש טעם שכשמכה גביה שתי ידיו לערב שמאל בימין בא' כדי שיהיה רחמים בדינים. התבונן עד אנה רומזים הדברים. מתניתין כיצד מלקין אותו, כופת ב' ידי על העמוד הילך והילך וחזן בה"כ אוחז אותו בבגדיו ואם נקרעו נקרעו ואם נפרמו
נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו. שאינו מכהו על כסות שנאמר והכהו ולא לכסותו. והאבן נתונה מאחוריו וחזן הכנסת עומד עליו כו' עד אלה ומכה אותו שליש מלפניו ושתי ידיו לאחוריו ואינו מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנאמר והפילו השופט והכהו לפניו שיהיו עיניו של שופט רואות בו. לא שיהיה מביט בדבר אחר מכאן שאין מכין שנים כאחת. כופת שתי ידיו על העמוד הילך והילך שתי ידיו, נגד זרועות עולם על העמוד, הקו האמצעי הילך והילך, יד שמאלית ליד ימין ויד ימין ליד שמאל כדי לערב הדין ברחמים ושיהיה האצבעות פשוטת בלתי קשורים, לרמוז לעשר ספירות. וקשורה תהיה בפרק שלמעלה מכף ידו. ויקשרנו באופן שיהיה בין פניו העמוד מקום פנוי שתהא רצועה נכנסת לשם להכות בין דדיו. וחזן הכנסת אוחז בבגדיו, רומז אל השליח המתמנה מן מדת מלכות להתהלך בארץ לנקום נקמתה. וכבר ידעת כי הבגדים אשר האדם מתלבש בהם הם רומזים אל הקליפות עולם
חיצוני ולכן ראוי שיסירם מעליו ושיהיה גופו מוכן לקבל יסורין מדת הדין. עד שהוא מגלה את לבו, נגד אשר פשע והגיע פשעו בלב העליון. והאבן נתונה מאחריו, היא אבן אשר שליח ב"ד עומד עליה ומתהלך בארץ ומשיב למשלחו דבר לאמר התהלכנו בארץ. ומכה אותו שליש מלפניו שהם י"ג מדת רחמניות וי"ג מכילתיה דרחמי הנשפעים אל צי"ע בחבור בת זוגו. אחר שנלקה אחיך הוא והמכות ההן בין דדיו מקום הלב וגו' על שתי כתיפיו י"ג מימין וי"ג על שמאל נגד שם הוי"ה ית' ומפני שפנה אליו עורף ונתן מקום לחיצונים להכנס לפני ולפנים מצד ישמעאל ועשו ולכן יהיה המלקות בין כתיפיו כי הם רומזים בכתפיהם. ואינו מכה אותו לא עומד, כי עונותיו עברו למעלה לראש ואשמתו גדלה עד לשמים ואיך יעמוד בעזות מצח נגד אל עליון. ולא יושב כדי לחלוק כבוד למדת הדין ותהיינה עיניו של שופט בו שיהיה משפיע עליו השופט העליון לכפר עוונו, כי כפי פועל התחתונים
כן יהיה התעוררות העליונים על המקבלים. כיצד קורין. הגדול שבהן קורא כל זמן שזה לקה אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וכו' והפלא ה' מכותך ואת מכות זרעך מכות גדולות עד נאמנים. ומתכוין שיגמר הפסוקים עם המלקות ואם לא גמר חזר לתחלת המקרא וקורא וחוזר וקורא עד שתגמור כל ההכאה. והשני שבדיינים מונה והשלישי אומר לחזן הכה כל זמן שמכה על פיו הוא מכה. עכ"ל. וטעם קריאת הדיינים הגדול שבדיינים הרומז למכריע הראשון כדי שיתבונן הדברים התחתונים ויעוררו העליונים להסכים על ידם. והשני שבדיינים מונה הוא הדיין ימיני והטעם כבראשון. והג' אומר לחזן הכה הוא הדיין השמאלי. וכל זה כדי לעשות רושם למטה שיתעורר כל העליון להסכים על ידם. וכוונת סוד הפסוקים בפירושינו לתורה. והנה נתבאר לך סוד המצוה הזאת כפי נתינתם כסיני וטעם ארבעים כנגד ארבעים סאה וארבעים יום דמשה רבינו עליו השלום ומ' יום דדור המבול
והמשכיל יבין משם והלאה. ותבין על איזה עבירה לוקין ואלהים יראנו נפלאות מתורתו א"ס: אות שנט - סוד ז' שקדמו לבריאת עולם: סוד ז' שקדמו לבריאת עולם: תניא ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן - תורה ותשובה וגן עדן וגיהנם כסא הכבוד ושמו של משיח. תורה מנין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו. תשובה מנין שנאמר בטרם הרים ילדו כו'. עד שמו של משיח שנאמר לפני שמש ינון שמו. עכ"ל. תורה חכמה עילאה הנקראת רוח אלהים חיים. תשובה בינה הקדמות לשלושת אבות הנקראים הרים והוא הנקרא רוח מרוח. גן עדן ת"ת, כלומר, עדן שגן נטוע בתוכה. גיהנם היא האש הגדולה מדת הדין הקשה שלמעלה ומדת הדין הרפה שלמטה ממנו ובכלל ת"ת ופחד שני נצחים. בית המקדש מלכות והוא שנאמר בכל ביתי נאמן הוא וכו' ואין בין בית המקדש שלמטה ושל מעלה רק ח"י מיל. ושמו של משיח קבלנו בשמו ששמו צדיק ואם כן ירמוז בזה אל צי"ע הרמוז במשך הו' וצי"ע עטרת
יחיה. הנה בכלל זה אל כל ז' ספירות רמוזים ודע זה. וא"ת ואיך לא כתבם כסדר מלמטה. ואם תבין סוד מאמרם ז"ל אין מוקדם ומאוחר בתורה תבן זה הסוד, וזה כי הספירות הם כלולים זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת ואין כאן מוקדם ומאוחר באיזה צד שתקח שם השלהבת מצויה ודע זה והבינהו ויותרו לך כל ספיקות וגדולות בתורת האל יתברך:
אות שס - סוד שצריך לכתוב שטר אירוסין לשמה: סוד שצריך לכתוב שטר אירוסין לשמה: והטעם כי כבר קדם לנו הדיבור כמה פעמים שסביב העטרה עשר כתות הטומאה ובאר צרה נכריה היא לילית אשתו של סמא"ל הרשע. וא"כ אם נכתב שלא לשמה פסול כי ירמוז לדברים חיצונים. והקדושין כונתם לחבר אשת חיל בי"ה ו"ה איש וכו':
אות שסא - הענין שצריך לכתוב גט לשמה: הענין שצריך לכתוב גט לשמה: וכיוצא בזה בגט שצריך לכתוב לשמה להורות על השכינה שהיא בגלות ובעונותינו שולחה אמנו בגט כריתות אמנם בדוגמת הגשמת אם, נשאת לאיש אחר לא תשוב עד לבעלה הראשון משא"כ בשכינה שנאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון. והטעם כי היא לא נשאת לשרי מעלה אך שמוה נוטרה את הכרמים וזוכרה אהבת נעורים ומורדת דמעות והטעם בדמעות שפע הפירוד וההוד בהיפך זה שהורגלה להיות חוט של חסד משוך עליה. וכדי להודיעך סוד זה אמרו חז"ל לכתוב שמה ושם עירה כדי להודיע הסוד שזה אינו מדבר באיש הגשמי לבד:
אות שסב - סוד הקדושין שצריך בכל ענין שיאמר הוא ולא היא: סוד הקדושין שצריך בכל ענין שיאמר הוא ולא היא: שהוא שיקנה עצמו לה ושהוא יתן ולא היא ואף אם היא תתן צריך שיהיה הדברים מורם שהוא הקונה. והטעם ר"ל התפארת הוא המשפיע לא המקבל מכנסת ישראל ואם הדוגמא תעשה בהיפך, תהא פוגמות למעלה. וטעם הריני אישך וכו' שנראה שמשפיע אליה אמר שהוא רוצה בחבורה להיותו להחביר העליונים, ולזה צריך לגרור האשה אחריו וכמה שהיא בעצמה אמרה לדודה משכני אחריך נרוצה וגו':
אות שסג - סוד האב זכאי בבתו בעודה נערה בקדושיה: סוד האב זכאי בבתו בעודה נערה בקדושיה: והטעם כי ירמוז אב לחסד. והסוד, ע"ט בת (ר"ל בת היא עטרת, היינו מלכות) היתה לאברהם חסד. ובכל שמה. וכבר ביארנו בכמה מקומות שהבת הלזו חוט של חסד ע"י בעלה ת"ת אשר האלכסונים קבועים בו ומשיעברו י"ב שנים ויום אחד יתחלו להראות לה סימנים שערות בזקן התחתון וזה יהיה עד ו' חדשים. וטעם ו' חדשים, לפי שמן האב (חסד) עד הבת (מלכות) ו' ספירות. ומשם והלאה יוצאת לבוגרת כי כבר כלה רחמי האב בי"ב האלכסונים ובשש ספירות, ומשם והלאה ויצאתה לרשותה להיות ברשות עצמה לקבל מן בעלה שפע ברכה להוליי" בנים ובנות להשפיע לעולם הפירוד ודע זה:
אות שסד - סוד השושבנים והחתן והכלה והשדכן: סוד השושבנים והחתן והכלה והשדכן: כי החתן הוא ת"ת וכלה היא עטרת בעלה והשושבין הימיני רמז לחסד והשמאלי לפחד. וראוי לעולם להיות החתן והכלה והשושבונין בבית אחד לרמוז על היחוד. החתן יהפוך פניו לדרום ר"ל לרמוז על מדת הדרום מטה כלפי חסד וא"כ תהיה עמידת החתן לצד מזרח ופניו יחזור מערכי ח"ס עי"ל. והכלה במערב. ומעלת השושבין הימיני א"ס יתברך שבע ברכות להטות חוט של חסד על החתן והכלה. ודע כי איש הביניים המשדך לחתן עם הכלה הוא רומז לצי"ע הוא חבור העליון ד"ו פרצופין:
אות שסה - סוד שבע ברכות לחתנים: סוד שבע ברכות לחתנים: דע כי ברכה הא' שהיא ברכת היין כבר רמזתי סודה וסוד לא תעזוב את הלוי, הלו"י פחד. כל ימיך, ש"ה. לעולם, עטרת. ברכה שניה שהכל ברא לכבודו. והרמז בו לצי"ע המזוג רבבה ע"ט ליעקב ת"ת. וזה טעם אמרו שהכל ברא לכבודו. ודע כי ל"ב בגמטריא כבוד וכן כבוד בגמטריא יהו"ה והנה שתי הכבודות מתחברים ע"י צי"ע הנקרא הכל. וראויה היתה זאת הברכה להאמר תיכף באסיפת העם, רק כדי לכנסתם על הכוס הרומז לכנסת ישראל אמן כן י"ר. ברכה שלישית יוצר האדם. והרמז להאדם העליון הרומז לד"ו פרצופים ולכן בא בה"א הידיעה ככתוב זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. וטעם יוצר שם לבינה. ברכה רביעית תרמוז ג"כ לד"ו פרצופים שנבראו בצלם דמות תבנית שלשה הרוחניות והתקין, יוצר האדם. לו, ר"ל לתפארת. ממנו, ר"ל מעצמו מבינה. בנין עדי עד, כל ההקף עד עדי. וחזר דברו וחתם בא"י יוצר האדם, ירמוז בכפל הזה לאור הנעלם צי"ע. ברכה חמשית לנחם עטרת בעלה בגלותה
שישמחה הפועל העליון בבינה ר"ל בהשפעות ז"ס אליה לחבר את האהל להיות אחד. וקראה עקרה כי היא בעונותינו עקרה מן השפע עליון. ציון צי"ע בחיבור בת זוגו בבינה הה' העליונה ר"ל חג"ת נ"ה ובהיות החיבור העליון על מכונו גם הדוגמא על מכונתה. ברכה הששית שמח תשמח. והבקשה למדת הבינה שישמח הרעים האהובים העליונים והרעים האהובים התחתונים, ולכן הכפיל השמחה לצורך האדם הגשמי בג"ע הנטועה מקדם. וחותם בא"י משמח חתן וכלה המורגשים. הברכה השביעית ברכת אשר ברא. בא לרמוז על הכת"ר העליון הרומז כאשר פירש במה שקדם ולכן א"צ עשרה אפילו ביחיד נאמרה כי הכוונה חוץ לבנין כאשר פירש. ויש בו י"ב לשונות ששון ושמחה וכו' כנגד י"ב אלכסונים ואם תוציא חתן וכלה דאיצטרך לגופיה, נשארו י' נגד י' מאמרות. ונזכרו חמשה קולות נגד חמש ספירות האחרונות. וחותם בא"י משמח חתן עם הכלה, בה"א הידיעה ר"ל החתן שהוא הת"ת המקבל מן
ה' העליונות ומתחבר עמהם והכלה המתחברת בה' תחתונים נמצא עתה נשלם כל היחוד בחתימה זו. והחתנים מן המנין כי ת"ת מן כלל הי' ושרשם והוא הציר שעליו מסובבים כולם: אות שסו - ענין פנים חדשות: ענין פנים חדשות: ופנים חדשות שמרבים בשבילו וא"כ אם הוא זוכה שמרבה בשבילו למטה א"כ ירבה בשבילו למעלה. ולכן צריך לברך ז' ברכות ושבת פנים חדשות יען כי המלך והמלכה התראו פנים בפנים. ודווקא בשתי הסעודות הרומזים אל ד"ו פרצופים אבל בסעודה הג' הרומזת ליחוד ג' רוחנית אין מברכין רק אשר ברא הרומזת על כתר עליון ודע זה וכן כל ז' מברכין שהמשמחה במעונו ואשר ברא נרמז שתבא השפע מג' רוחניות אל ההקף: