תּוֹרָה נז - שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא
קיצור ליקוטי מוהר"ן - Kitzur Likutay Moharan
תּוֹרָה נז - שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא
Torah 1356
א. הַכְּלָל וְהָעִקָּר הוּא, שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, וּלְהִזָּהֵר בִּכְבוֹדָם וְלִירָא מֵהֶם מְאֹד. וְאַף אִם נִדְמֶה לוֹ שֶׁהֵם עוֹשִׂים חַס וְשָׁלוֹם כְּנֶגֶד הַתּוֹרָה, הוּא צָרִיךְ לְהַאֲמִין שֶׁבְּוַדַּאי הֵם עוֹשִׂים נְכוֹנָה עַל־פִּי הַתּוֹרָה, כִּי הַתּוֹרָה נִמְסְרָה לְחַכְמֵי הַדּוֹר לְדָרְשָׁהּ כְּפִי מַה שֶּׁיּוֹדְעִים. עַל־כֵּן צָרִיךְ לְהַשְׁלִיךְ שִׂכְלוֹ וְדַעְתּוֹ רַק לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם: [כְּשֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנַת חֲכָמִים, זֶה בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת הַחֲכָמִים. כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהֵם עֲדַיִן בַּחַיִּים, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בָּהֶם, אֵין לְךָ הִסְתַּלְּקוּת חֲכָמִים גְּדוֹלָה מִזּוֹ. וְעִקַּר שְׁלֵמוּת אֱמוּנַת חֲכָמִים הוּא לְהַאֲמִין שֶׁאֵין מִסְתַּלְקִים כְּלָל, כִּי זְכוּתָם וְתוֹרָתָם וְצִדְקָתָם, חַיִּים וְקַיָּמִים לְעוֹלָם].
The general principle and the primary matter is to have faith in the Sages [emunas chachamim] — and to be careful about their honour — and to fear them greatly. And even if it appears to him — G-d forbid — that they are acting contrary to the Torah — he must believe that certainly they are acting correctly according to the Torah. For the Torah was transmitted to the Sages of the generation to expound as they know. Therefore one must abandon his own intellect and da'as — only to rely upon them. [When one lacks faith in the Sages — this is the aspect of the departure of the Sages [histalkus ha-chachamim]. For even though they are still living — nonetheless since one does not believe in them — there is no greater departure of the Sages than this. And the primary completeness of faith in the Sages is to believe that they do not depart at all — for their merit and their Torah and their righteousness — are living and enduring forever.] [And they said there [119a]: one who disgraces a Torah scholar has no cure for his wound. [This is understood according to the "Midrash Rabbah" on Parshas "Acharei" — why is the death of Nadav and Avihu adjacent to Parshas Yom Kippur etc. — and reason from it in both directions: just as Yom Kippur only atones for those who believe in it — so too the Tzadik: if he does not believe in him it does not atone for him — and he dies in his sin. And the homiletic and the plain interpretation agree with one another.]]
ב. כָּל הָרְפוּאוֹת תְּלוּיִים בַּתּוֹרָה בִּבְחִינַת: "וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" (מִשְׁלֵי ד' כב), וְהַתּוֹרָה נִמְסְרָה לַחֲכָמִים, וַאֲנַחְנוּ מְצֻוִּים לִשְׁמֹעַ מֵהֶם וְלִבְלִי לָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל. וּמִי שֶׁמְּזַלְזֵל וְאֵינוֹ מַאֲמִין בְּדִבְרֵיהֶם מֵחֲמַת שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁמִּדְּאוֹרַיְתָא אֵינוֹ כֵּן, עַל־יְדֵי־זֶה נֶחֱלֶה בְּמַכָּה שֶׁאֵין לָהּ רְפוּאָה וּמֵת בָּה, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, 'דִּלְמָא חִוְיָא דְּרַבָּנָן טְרַקֵהּ דְּלֵית לֵהּ אַסְוָתָא' (שַׁבָּת ק"י): [וְאָמְרוּ שָׁם קי"ט, כָּל הַמְבַזֶּה תַּלְמִיד־חָכָם אֵין רְפוּאָה לְמַכָּתוֹ]. [יוּבָן עַל־פִּי מִדְרָשׁ רַבָּה פָּרָשַׁת אַחֲרֵי לָמָּה נִסְמְכָה מִיתַת נָדָב וַאֲבִיהוּא לְפָרָשַׁת יוֹם־הַכִּפּוּרִים כוּ', וְדוּן מִינֵה וּמִינָה מַה יוֹם־הַכִּפּוּרִים אֵינוֹ מְכַפֵּר רַק לַמַּאֲמִינִים בּוֹ, כֵּן הַצַּדִּיק אִם אֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ אֵינוֹ מְכַפֵּר עָלָיו, וְהוּא בַּעֲווֹנוֹ מֵת. וְהַדְּרָשׁ וְהַפְּשָׁט עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד].
Through anger the great accuser is aroused — which is Esav — which is Edom. And from the supernal accuser — accusers and adversaries against the angry person are aroused and descend and rule over him. For through anger his wisdom departs — and the image of G-d [tzelem Elokim] is removed from his face — and his face falls — in the aspect of: ""why are you angry — and why has your face fallen"" [Genesis 4:6]. And he has no human face. And then he exits the boundary of a human being and enters the boundary of a beast. (See Jerusalem Talmud in Niddah — brought in "Pri Megadim", Yoreh De'ah §13, in the "Shach" note 18 — and this is its language: his entire body is a human but his face is a beast's — they say to him: come and slaughter you etc.) And through this his enemies and adversaries dominate him and oppress him — for they imagine him as a beast and do not fear him.
ג. כְּשֶׁנּוֹפְלִין מֵאֱמוּנַת חֲכָמִים, הַתִּקּוּן לָזֶה הוּא נֶדֶר, שֶׁיִּדֹּר אֵיזֶה נֶדֶר וִיקַיֵּם מִיָּד, עַל־יְדֵי־זֶה יָשׁוּב לֶאֱמוּנַת חֲכָמִים וְיִזְכֶּה לִרְפוּאָה שְׁלֵמָה. וְעַל־יְדֵי־זֶה מִתְנוֹצְצִים בּוֹ אוֹרוֹת הָאָבוֹת, וְזוֹכֶה לְעֹנֶג שַׁבָּת, הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, וְזוֹכִין לְבַטֵּל הַכַּעַס וּלְהַכְנִיעַ וּלְהַפִּיל הָאוֹיְבִים וְהַשּׂוֹנְאִים. וְעַל־יְדֵי־זֶה יִפֹּל הַשַּׁעַר דְּסִטְרָא־אַחֲרָא וְיָבוֹא מָשִׁיחַ וְיִבְנֶה שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה:
The rectification for anger is fasting. For through fasting one subdues the anger. And this is the primary virtue of fasting. Therefore on a fast day the accuser [ba'al davar] provokes the person more — and arranges for him anger — to ruin the fast — G-d forbid. And extra guarding is required for this — to guard oneself greatly from the fire of anger on a fast day. For the primary purpose of fasting is to subdue anger. And through fasting he rectifies his face and restores to himself his wisdom — which is the image of G-d that illuminates his face. And then everyone fears him and his enemies fall before him.
ד. עַל־יְדֵי כַּעַס נִתְעוֹרֵר הַמְקַטְרֵג הַגָּדוֹל שֶׁהוּא עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם, וּמִן הַמְקַטְרֵג הָעֶלְיוֹן נִתְעוֹרְרִים וְנִשְׁתַּלְשְׁלִים מְקַטְרְגִים וְצָרִים עַל הָאָדָם הַכּוֹעֵס וְשׁוֹלְטִים עָלָיו. כִּי עַל־יְדֵי הַכַּעַס חָכְמָתוֹ מִסְתַּלֶּקֶת, וְצֶלֶם אֱלֹקִים סָר מֵעַל פָּנָיו, וּפָנָיו נוֹפְלִים בִּבְחִינַת: לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ, (בְּרֵאשִׁית ד, ו) וְאֵין לוֹ פְּנֵי אָדָם, וַאֲזַי יוֹצֵא מִגֶּדֶר אָדָם לְגֶדֶר בְּהֵמָה, (עַיֵּן יְרוּשַׁלְמִי נִדָּה הוּבָא בִּ"פְרִי מְגָדִים" יוֹרֶה דֵּעָה סִימָן י"ג בְּש"ך (שִֹפְתֵי כֹּהֵן) סָעִיף קָטָן י"ח וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כֻּלּוֹ אָדָם וּפָנָיו שֶׁל בְּהֵמָה עוֹמֵד וְקוֹרֵא בַּתּוֹרָה אוֹמְרִים לוֹ בָּא לִשְׁחָטְךָ וְכוּ') וְעַל־יְדֵי זֶה שׁוֹלְטִים בּוֹ הַשּׂוֹנְאִים וְצָרָיו מְצֵרִים לוֹ, כִּי נִדְמֶה לָהֶם כִּבְהֵמָה וְאֵינָם יְרֵאִים מִמֶּנּוּ:
One who merits the aspect of the delight of Shabbos — which is eating in holiness — does not need to fast. For he accomplishes through his eating what is accomplished through the fast — regarding all the above-mentioned things — by virtue of the delight of Shabbos.
ה. תִּקּוּן לַכַּעַס הוּא תַּעֲנִית, כִּי עַל־יְדֵי תַּעֲנִית מַכְנִיעַ אֶת הַכַּעַס, וְזֶה עִקַּר מַעֲלַת הַתַּעֲנִית. עַל־כֵּן בְּיוֹם הַתַּעֲנִית הַבַּעַל דָּבָר מִתְגָּרֶה בָּאָדָם בְּיוֹתֵר, וּמַזְמִין לוֹ כַּעַס לְקַלְקֵל אֶת הַתַּעֲנִית חַס וְשָׁלוֹם. וְצָרִיךְ שְׁמִירָה יְתֵרָה לָזֶה לִשְׁמֹר עַצְמוֹ מְאֹד מֵהָאֵשׁ שֶׁל הַכַּעַס בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, כִּי עִקַּר הַתַּעֲנִית הוּא לְהַכְנִיעַ אֶת הַכַּעַס. וְעַל־יְדֵי הַתַּעֲנִית הוּא מְתַקֵּן אֶת פָּנָיו וּמַחֲזִיר לְעַצְמוֹ אֶת חָכְמָתוֹ שֶׁהוּא צֶלֶם אֱלֹקִים הַמֵּאִיר בְּפָנָיו, וְאָז הַכֹּל יְרֵאִים מִמֶּנּוּ וְאוֹיְבָיו נוֹפְלִים לְפָנָיו:
The eating of Shabbos is very precious and holy. For Shabbos eating becomes complete holiness and divinity without any admixture of dross whatsoever. And the Other Side has no portion in Shabbos eating at all and at all. For Shabbos eating is entirely holy. And through Shabbos eating — anger is nullified. And all rulers of wrath — all flee and are expelled. And then all is love and peace.
ו. הַזּוֹכֶה לִבְחִינַת עֹנֶג שַׁבָּת, דְּהַיְנוּ לַאֲכִילָה בִּקְדֻשָּׁה, אָז אֵינוֹ צָרִיךְ לָצוּם, כִּי הוּא פּוֹעֵל בַּאֲכִילָתוֹ מַה שֶּׁפּוֹעֵל עַל־יְדֵי הַצּוֹם, דְּהַיְנוּ לְכָל הַדְּבָרִים הַנַּ"ל בִּזְכוּת עֹנֶג שַׁבָּת:
To nullify and subdue enemies — fasting or Shabbos eating alone is sufficient. But for great peace — one must also increase charity. Therefore one must give charity on a fast day — as our Sages of blessed memory said: ""the reward of a fast is charity"" [Berachos 6b]. And likewise one must give charity to the poor for Shabbos — or invite them to one's table on Shabbos. And then one will also merit to much peace — that is, one will merit to peace that has a mouth [shalom she-yesh lo peh]. For sometimes there is peace without a mouth. [This is on the pattern of what was said in "Bereishis Rabbah" on "Vayera" on the verse: ""and Avraham reproved"" — any peace that has no reproof with it is not peace.] That is — there is peace between people but they cannot speak with one another — in the aspect of: ""and they could not speak to him in peace"" [Genesis 37:4]. But through Shabbos eating together with charity — one merits to peace that has a mouth — which is complete peace — that they speak with one another — in the aspect of: ""for the sake of my brothers and friends I will speak peace in you"" [Psalms 122:8]. For the mouth is perfected in great light during Shabbos eating.
ז. אֲכִילַת שַׁבָּת יְקָרָה וּקְדוֹשָׁה מְאֹד, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת נַעֲשֶׂה קְדֻשָּׁה וֶאֱלֹהוּת גָּמוּר בְּלִי תַּעֲרוֹבוֹת סִיגִים כְּלָל, וְאֵין חֵלֶק לְהַסִּטְרָא אַחֲרָא מֵאֲכִילַת שַׁבָּת כְּלָל וּכְלָל, כִּי אֲכִילַת שַׁבָּת הוּא כֻּלּוֹ קֹדֶשׁ. וְעַל־יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת נִתְבַּטֵּל הַכַּעַס, וְכָל שֻׁלְטָנֵי רֻגְזִין כֻּלְּהוּ עַרְקִין וְאִתְעַבְּרוּ, וְאָז כֹּלָּא אַהֲבָה וְשָׁלוֹם:
[continued]
ח. לְבַטֵּל וּלְהַכְנִיעַ הָאוֹיְבִים דַּי בְּצוֹם אוֹ בַּאֲכִילַת שַׁבָּת לְבַד, אֲבָל לְרֹב הַשָּׁלוֹם צְרִיכִין גַּם לְהַרְבּוֹת בִּצְדָקָה, עַל־כֵּן צְרִיכִים לִתֵּן צְדָקָה בְּיוֹם הַתַּעֲנִית, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'אַגְרָא דְּתַעֲנִיתָא צִדְקָתָא' (בְּרָכוֹת ו). וְכֵן צְרִיכִין לִתֵּן צְדָקָה לַעֲנִיִּים עַל שַׁבָּת, אוֹ לְהַזְמִינָם עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּשַׁבָּת, וְאָז יִזְכֶּה גַּם לְשָׁלוֹם רָב, הַיְנוּ שֶׁיִּזְכֶּה לְשָׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּה, כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שָׁלוֹם שֶׁאֵין לוֹ פֶּה, [הוּא עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה וַיֵּרָא עַל־פָּסוּק: "וְהוֹכִיחַ אַבְרָהָם, כָּל שָׁלוֹם שֶׁאֵין עִמּוֹ תּוֹכָחָה אֵינוֹ שָׁלוֹם"], הַיְנוּ שֶׁיֵּשׁ שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי אָדָם אֲבָל אֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר זֶה, עִם זֶה בִּבְחִינַת: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלוֹם" (בְּרֵאשִׁית לז, ד), אֲבָל עַל־יְדֵי אֲכִילַת שַׁבָּת עִם הַצְּדָקָה זוֹכִין לְשָׁלוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ פֶּה, הַיְנוּ שֶׁהַשָּׁלוֹם בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁמְּדַבְּרִים זֶה עִם זֶה, בִּבְחִינַת: "לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תְּהִלִּים קכב, ח), כִּי הַפֶּה נִשְׁלָם בְּאוֹר גָּדוֹל בִּשְׁעַת אֲכִילַת שַׁבָּת:
[continued]
Loading comments…