ו - שצט

הָיָה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לִפְעָמִים אָדָם שֶׁמַּרְבֵּה בִּפְעֻלּוֹת טוֹבוֹת עֲבוּר צָרְכֵי רַבִּים וְכַדּוֹמֶה, אוּלָם לְמַעֲשֶׂה בַּסִּכּוּם הַסּוֹפִי נִמְצָא מַפְסִיד, וְעַל כֵּן מֵהַנָּכוֹן שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם חֶשְׁבּוֹן נָכוֹן שֶׁלֹּא יֵצֵא מֻפְסָד אַף עַל יְדֵי פְעֻלּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, כִּי לִפְעָמִים דּוֹמֶה הָאָדָם בְּהִתְנַהֲגוּתוֹ כְּבַעַל חֲנוּת גְּדוֹלָה אֲשֶׁר רַבִּים הַקּוֹנִים בָּהּ, אוּלָם לְמַעֲשֶׂה אִם לֹא מַשְׁגִּיחַ הֵיטֵב חוֹדְרִים גַּם גַּנָּבִים לְעִסְקוֹ, וְלִפְעָמִים בְּלִי נִהוּל חֶשְׁבּוֹן נָכוֹן יוֹצֵא מֻפְסָד, עַל אַף כָּל הָרַעַשׁ הַגָּדוֹל שֶׁל הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים, שֶׁנִּדְמֶה לְהָעוֹמֵד מֵהַצַּד כְּאִלּוּ עֲסָקָיו חוֹבְקִים עוֹלָם, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאָדָם לְפַקֵּחַ הֵיטֵב עַל כָּל מַהֲלָכָיו לָדַעַת הֵיטֵב לַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹ מַה נִּכְנָס וְהִרְוִיחַ וּמַה הוֹצִיא וְהִפְסִיד, וְגַם מֵחֲמַת כֵּן אַזְהָרָתוֹ הַגְּדוֹלָה שֶׁהִזְהִיר רַבֵּנוּ בְּחוֹבַת הַהִתְבּוֹדְדוּת וְהַיִּשּׁוּב הַדַּעַת מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ. (וְאֵין זֶה סוֹתֵר לְהַמּוּבָא בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת אוֹת תְּפִלָּה סִימָן א. עַיֵּן שָׁם.).