Parashat Vayailech - Breslov Teachings

Rabbi Nachman of Breslov

וילך Parashat Vayailech

Deut. 31:1-31:30

29 Breslov teachings found

Read the Parsha Search Teachings

AJew study packet

וילך — Parashas Vayailech

Selected teachings from Likutay Halachos and Rabbeinu’s works

56 selections

📄 PDF Open the original printable parsha PDF א Hebrew Text Corrected OCR text from the parsha PDF A English Formal-equivalence translation

Preview PDF on this page

Parshas Nitzavim–Vayailech places all Yisrael together before Hashem in a covenant of mutual responsibility, teshuvah, and choosing life. The gathering of souls builds houses of holiness and extends responsibility from the individual to his children, students, and all Yisrael. Torah is not in heaven: a person must perform the service nearest his present level and ascend little by little, while strengthening his ratzoan until impediments dissolve. Every day begins in constriction and must be broadened through Torah and prayer. Even hester panim and concealment within concealment are not the end: Torah descends with a person to his place, arouses him, and guards him. Moshe, the true tzaddik, and his students continue to live through the daas and Torah they reveal; searching for them, faith in the sages, and sanctifying the seven lamps clarify truth. The Song of Ha’azinu transforms rebuke into song and reveals that there is no despair: sins can be transformed into merits, Torah will not be forgotten from the offspring of Yisrael, and through Rabbi Shimon bar Yochai and the Zohar they will ultimately go out of exile.

פרשות נצבים–וילך מציבות את כל ישראל יחד לפני ה׳ בברית של ערבות, תשובה ובחירה בחיים. קיבוץ הנפשות יוצר בתים של קדושה ומרחיב את האחריות מן היחיד אל בניו, תלמידיו וכל ישראל. התורה איננה בשמים: האדם נדרש לעשות את העבודה הקרובה למדרגתו, לעלות מעט מעט, ועם זאת לחזק את רצונו עד שהמניעות מתבטלות. כל יום מתחיל במצר וצריך להרחיבו בתורה ובתפילה. גם הסתר פנים והסתרה שבתוך הסתרה אינם סוף הדרך: התורה יורדת עם האדם למקומו, מעוררת אותו ושומרת עליו. משה, הצדיק האמת ותלמידיו ממשיכים לחיות בדעת ובתורה שהם מגלים; החיפוש אחריהם, אמונת חכמים וקידוש שבעת הנרות מבררים את האמת. שירת האזינו הופכת תוכחה לשירה ומגלה שאין ייאוש: העוונות יכולים להיהפך לזכויות, התורה לא תישכח מפי זרע ישראל, ובכוח רבי שמעון בר יוחאי וספר הזוהר עתידים לצאת מן הגלות.

Therefore, the essence of faith is in the aspect of: “You shall know today and take to your heart that Hashem is God in heaven above and upon the earth below; there is no other” (Deuteronomy 4:39). One must enthrone Him above and below—“in heaven above and upon the earth below”—believing that His kingship governs all. (Likutay Halachos, Laws of Testimony)

על כן עיקר האמונה הוא בבחינת: ״וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, אין עוד״ (דברים ד׳, ל״ט). צריכים להמליכו למעלה ולמטה, ״בשמים ממעל ועל הארץ מתחת״ — להאמין שמלכותו בכל משלה. (הלכות עדות)

I am one hundred and twenty years old today (Deuteronomy 31:2)

בן מאה ועשרים שנה אנכי היום (דברים ל״א, ב׳)

“Today my days and years were completed” (Sotah 13b), for he can no longer proceed; as our Sages, of blessed memory, said: “This teaches that they were closed off from him,” and so forth (Sotah 13b). For a person must live long life by proceeding farther and farther each time; when he can no longer proceed, he is compelled to depart. So it is understood from the holy conversations of Rabbeinu, of blessed memory.

״היום מלאו ימי ושנותי״ (סוטה י״ג ע״ב), כי אינו יכול לילך יותר; כמו שאמרו רבותינו ז״ל: ״מלמד שנסתמו ממנו״ וכו׳ (סוטה י״ג ע״ב). כי האדם צריך לחיות חיים ארוכים, ללכת בכל פעם יותר ויותר; וכשאינו יכול ללכת עוד, הוא מוכרח להסתלק. כך מובן בשיחותיו הקדושות של רבנו ז״ל.

These are his words: Before his passing, he said that he had now reached such a level that it was impossible, in any manner, to attain more so long as one remained clothed in the body; and he said that he yearned intensely to divest himself of his body. For it was impossible for him to remain at one level in any manner: throughout his entire life he had never remained at a single level. Even when he attained some exalted level, however supremely lofty it might be, he nevertheless continued to seek more, until he attained a level still higher and higher. So it was continually throughout all the days of his life, as explained elsewhere (Shivchay HaRan 33–34).

וזה לשונו: קודם הסתלקותו אמר שכבר הוא עומד עתה על מדרגה כזאת, שאי אפשר להשיג יותר בשום אופן כל זמן שמלובשים בגוף; ואמר שמתגעגע מאוד להפשיט את גופו. כי אי אפשר לו לעמוד על מדרגה אחת בשום אופן: כל ימי חייו מעולם לא עמד על מדרגה אחת. אפילו כשהגיע לאיזו מדרגה עליונה, שתהיה אפילו בתכלית המעלה, אף על פי כן היה מחפש יותר, עד שהגיע למדרגה גבוהה יותר ויותר. כן היה תמיד כל ימי חייו, כמבואר במקום אחר (שבחי הר״ן, סימנים ל״ג–ל״ד).

At last he attained so lofty a level that it was impossible, in any manner, to attain more while within the body; therefore, he was compelled to depart. He said in these words: “I was already willing to remove my garment, since I cannot remain at one level.” (Likutay Halachos, Laws of Tefillin)

לבסוף הגיע למדרגה גבוהה שאי אפשר להשיג יותר בתוך הגוף בשום אופן; על כן היה מוכרח להסתלק. ואמר בלשון הזאת: ״כבר הייתי מרוצה לפשוט את כותנתי, מכיוון שאינני יכול לעמוד על מדרגה אחת״. (הלכות תפילין)

Behold, you will lie with your forefathers and rise (Deuteronomy 31:16)

הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים ל״א, ט״ז)

Immediately when you lie down and depart—immediately, “and rise.” This is the aspect of the resurrection of the dead, as our Sages, of blessed memory, taught (Sanhedrin 90b). For immediately when the tzaddik departs, he begins to live the eternal life of the resurrection of the dead.

תיכף כשתשכב ותסתלק — תיכף ״וקם״. זו בחינת תחיית המתים, כמו שאמרו רבותינו ז״ל (סנהדרין צ׳ ע״ב). כי הצדיק, תיכף כשנסתלק, מתחיל לחיות חיים נצחיים של תחיית המתים.

Behold, you will lie with your forefathers and rise (Deuteronomy 31:16)

הנך שוכב עם אבותיך וקם (דברים ל״א, ט״ז)

In this world there is no enduring stand, since a person’s end is to lie down and die. The resurrection of the dead, however, is everywhere termed “standing” in the words of our Sages, of blessed memory. Thus it is written: “Behold, you will lie with your forefathers and rise” (Deuteronomy 31:16), which is stated concerning the resurrection of the dead.

בעולם הזה אין מעמד, מאחר שסופו של האדם לשכב ולמות. אבל תחיית המתים נקראת בדברי רבותינו ז״ל בכל מקום בשם עמידה. כמו שכתוב: ״הנך שוכב עם אבותיך וקם״ (דברים ל״א, ט״ז), שנאמר על תחיית המתים.

For then there will be true endurance and standing forever, since they will never again return to lie upon the dust. For the tzaddikim whom the Holy One, blessed be He, will raise will not return to their dust (Sanhedrin 92a). (Likutay Halachos, Laws of Tefillin 6:27)

כי אז עיקר הקיום והעמידה לנצח, מאחר שלא יחזרו עוד לשכב על העפר. כי הצדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד אינם חוזרים לעפרם (סנהדרין צ״ב ע״א). (הלכות תפילין, הלכה ו׳, אות כ״ז)

Is it not because my God is not within me that these evils have befallen me? (Deuteronomy 31:17)

הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה (דברים ל״א, י״ז)

The essence of blessing comes through revealing the divine vitality—that is, the Torah—hidden within everything. This is the opposite of the curse, God forbid, which results when the light of Hashem clothed there is hidden and concealed, in the aspect of: “Is it not because my God is not within me that these evils have befallen me?” (Deuteronomy 31:17), as explained in the sacred books.

עיקר הברכה הוא על ידי שמגלים את החיות אלקות — היינו התורה — שנעלמת בכל דבר. זהו היפך הקללה, חס ושלום, הבאה מחמת שנעלם ונסתר אור ה׳ המלובש שם, בבחינת: ״הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה״ (דברים ל״א, י״ז), כמובא בספרים.

For the essence of blessing and bounty comes only from Him, blessed be He. When a person is constantly attached to Hashem, blessed be He, and knows that even within all the matters, commerce, and occupations of the world His Godliness, blessed be He, is clothed—this being the Torah clothed within everything in the world—then blessing is certainly drawn into the work of his hands. This occurs through his attaching himself to the light of Hashem hidden there, from which the essence of blessing comes. (Likutay Halachos, Laws of Prayer 3:4)

כי עיקר הברכה והשפע הם רק מאתו יתברך. כשהאדם דבוק תמיד בהשם יתברך, ויודע שאפילו בכל הדברים והמשא ומתן והמלאכות שבעולם מלובשת בהם אלקותו יתברך — שהיא התורה המלובשת בכל דבר שבעולם — אזי בוודאי נמשכת ברכה במעשי ידיו, על ידי שמדבק את עצמו באור ה׳ הנעלם שם, שמשם עיקר הברכה. (הלכות תפילה, הלכה ג׳, אות ד׳)

I will conceal My face from them... and this song will testify before him as a witness (Deuteronomy 31:17, 21)

והסתרתי פני מהם... וענתה השירה הזאת לפניו לעד (דברים ל״א, י״ז; כ״א)

Through the holy Torah that Moshe Rabbeinu, peace be upon him, drew down for us, we are eternally bound to Him, blessed be He. For even the transgressors of Yisrael are filled with mitzvoas like a pomegranate (Eruvin 19a). Even one who has fallen wherever he has fallen and has become exceedingly distant from Hashem, blessed be He, through his evil deeds can nevertheless readily draw close to Hashem, blessed be He, through the study of the holy Torah.

על ידי התורה הקדושה שהמשיך לנו משה רבנו עליו השלום, אנו מקושרים לעולם בו יתברך. כי אפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון (עירובין י״ט ע״א); ואפילו מי שנפל למקום שנפל ורחוק מאוד מהשם יתברך על ידי מעשיו הרעים, אף על פי כן הוא יכול להתקרב להשם יתברך בקלות על ידי לימוד התורה הקדושה.

For the holy Torah descends even to one who is in the depths of the klipoas, in the lowest pit, God forbid; it arouses him and draws him close to Hashem, blessed be He. This is in the aspect of: “Destruction and death say: With our ears we have heard its report” (Job 28:22). Even one who is on the lowest level, God forbid, in the dwelling place of the klipoas—which are the aspect of destruction and death—hears there too a report of the holy Torah.

כי התורה הקדושה יורדת אפילו למי שנמצא בעמקי הקליפות, בשאול תחתיות, חס ושלום, ומעוררת אותו ומקרבת אותו להשם יתברך. זהו בבחינת: ״אבדון ומוות אמרו, באוזנינו שמענו שמעה״ (איוב כ״ח, כ״ב). אפילו מי שהוא בדיוטה התחתונה, חס ושלום, במדור הקליפות, שהן בחינת אבדון ומוות, גם שם שומעים שמועה של התורה הקדושה.

The Torah “gives cunning to the simple” (Proverbs 1:4), and proclaims before them: “How long, simple ones,” and so forth (Proverbs 1:22). This is the aspect of what our Sages, of blessed memory, said: “Words of Torah are not susceptible to impurity” (Berachos 22a). Therefore even zavim and metzoraim, and so forth, engage in Torah (Berachos 22a). This alludes to the fact that even those who are on the side of impurity must likewise engage in Torah, for the Torah can draw even them close to Hashem, blessed be He.

התורה היא ״נותנת לפתאים ערמה״ (משלי א׳, ד׳), ומכרזת לפניהם: ״עד מתי פתיים״ וכו׳ (משלי א׳, כ״ב). זהו בחינת מה שאמרו רבותינו ז״ל: ״אין דברי תורה מקבלין טומאה״ (ברכות כ״ב ע״א). על כן אפילו הזבים והמצורעים וכו׳ עוסקים בתורה (ברכות כ״ב ע״א). זה רמז שאפילו אלו שהם בצד הטומאה צריכים גם הם לעסוק בתורה, כי התורה תוכל לקרב גם אותם להשם יתברך.

This is the aspect of: “I will conceal My face from them,” and so forth; nevertheless, even then, “this song will testify before him,” and so forth (Deuteronomy 31:17, 21). For the Torah will descend with them to the place where they are, and even from there it will draw them close to Hashem, blessed be He, and restore them through teshuvah. This is the aspect of: “When you lie down, it will guard you” (Proverbs 6:22), which our Sages, of blessed memory, expounded: “When you lie down—in the grave” (Sotah 21a). That is, even when you lie on the side of death, God forbid, the Torah will still guard you and draw you close to Hashem, blessed be He.

זהו בחינת: ״והסתרתי פני מהם״ וכו׳; ואף על פי כן, גם אז, ״וענתה השירה הזאת לפניו״ וכו׳ (דברים ל״א, י״ז; כ״א). כי התורה תרד עמהם למקום שהם שם, וגם משם תקרב אותם להשם יתברך ותחזירם בתשובה. זהו בחינת: ״בשכבך תשמור עליך״ (משלי ו׳, כ״ב), שדרשו רבותינו ז״ל: ״בשכבך — בקבר״ (סוטה כ״א ע״א). היינו, אפילו כשאתה שוכב בצד המוות, חס ושלום, גם אז התורה תשמור עליך לקרב אותך להשם יתברך.

It follows that from the day we merited to receive the holy Torah, from that day onward there can never be any absolute distancing of Yisrael from Hashem, blessed be He. They are always near to Him, blessed be He, through the holy Torah, which ascends and descends with them. (Likutay Halachos, Laws of Leasing and Contracting 2:12; Otzar HaYirah, “Torah Study and Torah Reading”)

נמצא שמיום שזכינו לקבל את התורה הקדושה, אין מאותו היום שום הרחקה לישראל מהשם יתברך לעולם. תמיד הם סמוכים אליו יתברך על ידי התורה הקדושה, העולה ויורדת עמהם. (הלכות חכירות וקבלנות, הלכה ב׳, אות י״ב; אוצר היראה, תלמוד תורה וקריאת התורה)

And I will surely conceal (Deuteronomy 31:18)

ואנכי הסתר אסתיר (דברים ל״א, י״ח)

There are two concealments. When Hashem, blessed be He, is hidden by a single concealment, it is likewise exceedingly difficult to find Him; nevertheless, when He is hidden by one concealment, a person can exert himself and dig until he finds Him, blessed be He, since he knows that Hashem, blessed be He, is hidden from him. But when Hashem, blessed be He, is hidden within a concealment inside a concealment—that is, the concealment itself is concealed from the person, and he does not know at all that Hashem, blessed be He, is hidden from him—then it is altogether impossible to find Him, since he has no awareness at all of Hashem, blessed be He.

יש שתי הסתרות. כשהשם יתברך נסתר בהסתרה אחת, גם כן קשה מאוד למצוא אותו; אך אף על פי כן, כשהוא נסתר בהסתרה אחת, אפשר ליגע ולחתור עד שימצא אותו יתברך, מאחר שיודע שהשם יתברך נסתר ממנו. אבל כשהשם יתברך נסתר בהסתרה שבתוך הסתרה — דהיינו שההסתרה בעצמה נסתרת ממנו, ואינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו — אזי אי אפשר כלל למצוא אותו, מאחר שאינו יודע כלל מהשם יתברך.

This is the aspect of: “And I will surely conceal” (Deuteronomy 31:18)—I will conceal the concealment, so that they will not know at all that Hashem, blessed be He, is hidden. Then he certainly cannot find Him, blessed be He, since he does not know at all that he must seek Him, blessed be He; for he does not know at all that Hashem, blessed be He, is hidden from him, because the concealment itself is concealed, as described above. See the original discourse. (Likutay Moharan, Part I, Torah 56)

זהו בחינת: ״ואנכי הסתר אסתיר״ (דברים ל״א, י״ח) — אסתיר את ההסתרה, שלא ידעו כלל שהשם יתברך נסתר. אזי בוודאי אינו יכול למצוא אותו יתברך, מאחר שאינו יודע כלל שצריכים לבקש אותו יתברך; כי אינו יודע כלל שהשם יתברך נסתר ממנו, מאחר שההסתרה בעצמה נסתרת, כנזכר לעיל. ועיין בפנים. (ליקוטי מוהר״ן, חלק א׳, תורה נ״ו)

And I will surely conceal My face on that day (Deuteronomy 31:18)

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא (דברים ל״א, י״ח)

The essence of the redemption from Egypt, and likewise of the final redemption for which we hope and wait every day—the essence of all redemptions—is through Moshe, who is daas. For “that which was is that which will be” (Ecclesiastes 1:9): this is the aspect of the true tzaddik in every generation, who is the aspect of Moshe, through whom the essential drawing down of daas occurs in every generation.

עיקר גאולת מצרים וכן הגאולה האחרונה, שאנו מקווים ומצפים אליה בכל יום, וכל הגאולות — עיקרן על ידי משה, שהוא הדעת. כי ״מה שהיה הוא שיהיה״ (קהלת א׳, ט׳): הוא בחינת הצדיק האמת שבכל דור, שהוא בחינת משה, שעל ידו עיקר המשכת הדעת בכל דור ודור.

Because of the corruption of the generation, however, the mochin are hidden. Consequently, the daas of the true tzaddik is concealed and hidden behind many concealments within concealments. Although that daas is before the eyes, it is not seen because of the multitude of concealments and obscurities. This results principally from the intense dispute and accusation among Torah scholars themselves, as is known—the pain and affliction of this plague of abundant dispute in every generation; especially now, at the end of these days, when the concealment within concealment has become exceedingly powerful, in the aspect of: “And I will surely conceal” (Deuteronomy 31:18).

אבל מחמת קלקול הדור נעלמים המוחין, ועל ידי זה נסתר ונעלם הדעת של הצדיק האמת בכמה הסתרות שבתוך הסתרות. ואף על פי שהדעת לפני העיניים, אין רואים אותו מחמת ריבוי ההסתרות וההעלמות. הדבר בא בעיקר על ידי עוצם המחלוקת והקטרוג שבין תלמידי החכמים עצמם, כידוע כאב ונגע המספחת הזאת של ריבוי המחלוקת שבכל דור ודור; בפרט עתה, באחרית הימים האלה, שהתגברה מאוד מאוד ההסתרה שבתוך ההסתרה, בבחינת: ״ואנכי הסתר אסתיר״ (דברים ל״א, י״ח).

All the questions and perplexities that each person has concerning the true tzaddikim and the worthy people of the generation are drawn from the concealment of the mochin described above; this is the principal means of his free choice. For free choice exists principally because a person cannot immediately and completely resolve all the questions and perplexities he has concerning the true tzaddikim and their students. If everyone immediately understood and perceived the immensity of their stature, the greatness of their truth and righteousness, and how through them he could attain every genuine and eternal good, he would certainly run on hands and feet to draw close to them and cleave to the dust of their feet.

כל הקושיות והמבוכות שיש לכל אחד על צדיקי אמת וכשרי הדור נמשכות מבחינת תעלומות המוחין הנזכרת לעיל, ועל ידי זה עיקר בחירתו. כי עיקר הבחירה הוא על ידי שאין מבינים תיכף לתרץ בשלמות את כל הקושיות והמבוכות שיש לכל אחד על צדיקי אמת ותלמידיהם. אילו היה כל אחד מבין מיד בדעתו ורואה את עוצם מעלתם, גדולת האמת וצדקתם, ואיך הוא יכול לזכות על ידם לכל טוב אמיתי ונצחי, בוודאי היה הולך ורץ על ידיו ועל רגליו להתקרב אליהם ולהתאבק בעפר רגליהם.

But because the truth is so exceedingly concealed and hidden, and opponents have multiplied and say whatever they say, they introduce numerous questions, perplexities, and confusions into the heart of everyone who desires to draw close; upon this all his free choice depends. Just as free choice in general exists principally because one cannot resolve the difficulty inherent in free choice itself—the difficulty of divine foreknowledge and free choice, as explained in the original discourse—so it is with all the particular questions and perplexities each person has. Free choice exists principally because one does not grasp the understanding that resolves all his questions concerning the true tzaddikim and worthy people, as described above.

אך מחמת שהאמת נעלמת ונסתרת מאוד מאוד, ורבו החולקים האומרים מה שאומרים, הם מכניסים כמה וכמה קושיות, מבוכות ובלבולים בלב כל החפצים להתקרב; ובזה תלויה כל בחירתו. כשם שעיקר הבחירה בכלל הוא רק על ידי שאין מבינים לתרץ את הקושיה שבעצם עניין הבחירה — קושיית הידיעה והבחירה, כמבואר בפנים — כן הוא בכל הקושיות והמבוכות שיש לכל אחד בפרטיות. עיקר הבחירה הוא על ידי שאין מבינים את השכל המתרץ את כל הקושיות שקשות לו על צדיקי וכשרי אמת, כנזכר לעיל.

In truth, if the mochin were entirely hidden, without any revelation whatsoever, it would certainly be impossible in any manner to draw close to Hashem, blessed be He, and to His true tzaddikim. But Hashem, blessed be He, is full of compassion and has mercy upon His people in every generation. He sends and illuminates for us a wondrous revelation of daas through the wondrous and awesome Torah insights drawn down by the true tzaddikim in every generation. Through this, free choice exists: one who does not wish to deceive himself and looks with the eye of absolute truth can thereby see where the point of truth abides and to whom he should draw close.

באמת, אילו היו המוחין נעלמים לגמרי, בלי שום התגלות כלל, בוודאי לא היה אפשר בשום אופן להתקרב להשם יתברך ולצדיקיו האמיתיים. אך השם יתברך מלא רחמים וחומל על עמו בכל דור ודור. הוא שולח ומאיר לנו התגלות דעת נפלאה על ידי חידושי תורה נפלאים ונוראים שממשיכים צדיקי אמת בכל דור. על ידי זה יש בחירה: מי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל בעין האמת לאמיתו, יכול לראות על ידי זה היכן שורה נקודת האמת ואל מי להתקרב.

If several questions still remain difficult for him, he understands that this must necessarily be so. For it is certainly impossible to understand and attain completely a daas so far above him—the daas of the true tzaddik. Just as it is impossible, as it were, to attain the daas of Hashem, blessed be He, so it is impossible to attain the daas of the tzaddik, whose daas is far above his comprehension. Nevertheless, since some glimmer from the true daas of the true tzaddikim has already shone and sparkled within his mind through the light of the Torah they drew down into the world, he understands and knows that it is proper for him to pursue them and their true students with all his strength.

אם עדיין קשות לו כמה קושיות, הוא מבין שהדבר מוכרח להיות כן. כי בוודאי אי אפשר להבין ולהשיג בשלמות דעת הגבוהה ממנו כל כך, שהיא דעת הצדיק האמת. כשם שאי אפשר להשיג את דעת השם יתברך, כביכול, כן אי אפשר להשיג את דעת הצדיק, שדעתו גבוהה הרבה מהשגתו. אך על כל פנים, מאחר שכבר האיר והתנוצץ בדעתו איזה ניצוץ מן הדעת האמיתית של צדיקי אמת, על ידי אור תורתם שהמשיכו בעולם, הוא מבין ויודע שראוי לו לרדוף אחריהם ואחרי תלמידיהם האמיתיים בכל כוחו.

Because he has seen a vision and radiance from the wonders of their daas and truth, he now possesses free choice; set against this, he hears the questions and perplexities of their opponents. Upon this all his free choice depends, and whoever chooses may choose. In truth, the principal revelation of the mochin and the drawing of the mochin from the aspect of encompassing intellects and their concealment into inward intellects—which is the essential perfection of attaining daas—can be attained only by greatly increasing prayer and supplication, crying out to Hashem, blessed be He, with holy prayers, cries, and pleas.

על ידי שראה מראה וזריחה מנפלאות דעתם ואמיתתם, יש לו עתה בחירה; וכנגד זה הוא שומע את הקושיות והמבוכות של החולקים. בזה תלויה כל בחירתו, והבוחר יבחר. באמת, עיקר התגלות המוחין והמשכת המוחין מבחינת מקיפים ותעלומותם אל הפנימיים — שזה עיקר שלמות השגת הדעת — אי אפשר לזכות לכך אלא על ידי שירבה מאוד בתפילה ותחנונים, לצעוק אל השם יתברך בתפילות, צעקות ושוועות דקדושה.

He must vigilantly sanctify the seven lamps: the eyes—truly closing his eyes from seeing evil; the ears—hearing the words of the sages and possessing genuine faith in the sages; the nose—sanctifying it through fear of Heaven and the restraint of his anger and wrath; and the mouth—guarding himself from speaking falsehood and other blemished speech, and speaking only words of truth. To the degree that a person is distant from the holiness of the seven lamps, so is he distant from true daas. Therefore, many questions and perplexities arise within him concerning the true daas of the true tzaddik and his people, who constitute the principal daas and mochin. Upon this all his free choice depends, as described above.

ויזהר בנפשו לקדש את שבעת הנרות: את העיניים — לעצום את עיניו באמת מראות ברע; את האוזניים — לשמוע דברי חכמים ולהיות לו אמונת חכמים באמת; את החוטם — לקדש ביראת שמים ובכבישת כעסו וחרון אפו; ואת הפה — לשמור את עצמו מלומר שקר ושאר דיבורים פגומים, ולדבר רק דברי אמת. כל אחד, כפי ריחוקו מקדושת שבעת הנרות, כן הוא רחוק מדעת אמיתית; ועל כן נופלות לו קושיות ומבוכות רבות על הדעת האמיתית של הצדיק האמת ואנשיו, שהם עיקר הדעת והמוחין. בזה תלויה כל בחירתו, כנזכר לעיל.

One who desires absolute truth should cry out abundantly to Hashem, blessed be He, and examine his deeds—especially his standing in regard to the holiness of the seven lamps. He will then understand the absolute truth; at the very least, he will thereby be spared from opposing the absolute truth, for he will recognize his deficiency and how far he is from true daas because he has not properly sanctified the seven lamps. (Likutay Halachos, Laws of Shaving 5:7, 9)

מי שחפץ באמת לאמיתו ירבה לצעוק אל השם יתברך ויפשפש במעשיו, בפרט בקדושת שבעת הנרות — כיצד הוא אוחז בהם. אז יבין את האמת לאמיתו; ועל כל פנים יינצל על ידי זה שלא לחלוק על האמת לאמיתו, כי יבין את חסרונו ועד כמה הוא רחוק מדעת אמת על ידי שלא קידש את שבעת הנרות כראוי. (הלכות גילוח, הלכה ה׳, אותיות ז׳, ט׳)

This song will testify before him as a witness, for it will not be forgotten from the mouth of his offspring (Deuteronomy 31:21)

וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל״א, כ״א)

Moshe Rabbeinu, peace be upon him, saw to the end of all generations that, at the end of days, Yisrael would descend into an exceedingly great decline in the footsteps of Mashiach, in the aspect of: “She descended wondrously” (Lamentations 1:9). As it is written there: “For I know,” and so forth, and “I will surely conceal My face on that day,” and so forth (Deuteronomy 31:21, 18). He therefore wrote the Song of Ha’azinu, which speaks in rebuke; for the entire song consists of words of rebuke with which he reproves Yisrael for their deeds, as it is written there: “For they are a generation of reversals,” and so forth (Deuteronomy 32:20), and throughout the entire passage.

משה רבנו עליו השלום ראה עד סוף כל הדורות, שעתידים ישראל באחרית הימים לירד ירידה גדולה מאוד בעקבתא דמשיחא, בבחינת: ״ותרד פלאים״ (איכה א׳, ט׳). כמו שכתוב שם: ״כי ידעתי״ וכו׳, ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״ וכו׳ (דברים ל״א, כ״א; י״ח). על כן כתב את שירת האזינו, המדברת מתוכחה; כי כל השירה היא דברי תוכחה שבהם הוא מוכיח את ישראל על מעשיהם, כמו שכתוב שם: ״כי דור תהפוכות המה״ וכו׳ (דברים ל״ב, כ׳), וכן כל הפרשה.

Seemingly, this is difficult: if so, why did he call it a “song”? What praise and song are present here? Moreover, how will this rebuke—the Song of Ha’azinu—enable Yisrael to merit that the Torah never be forgotten from their mouths, in the aspect of: “For it will not be forgotten from the mouth of his offspring” (Deuteronomy 31:21)? In truth, however, Moshe Rabbeinu attained the supernal aspect of “we will do and we will hear,” where all sins are transformed into merits. Everything for which he reproves them, and every evil deed of theirs that he mentions, becomes Torah—the aspect of mitzvoas—in the aspect of: “The sin of Yisrael will be sought, but it will not exist” (Jeremiah 50:20; see Likutay Moharan, Part I, Torah 22).

לכאורה קשה: אם כן, מדוע קרא לה ״שירה״? איזה שבח ושיר יש כאן? ועוד, כיצד על ידי תוכחה זו — שירת האזינו — יזכו ישראל שלא תישכח התורה מפיהם לעולם, בבחינת: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים ל״א, כ״א)? אך באמת משה רבנו זכה לבחינת ״נעשה ונשמע״ העליונה, ששם נהפכים כל העוונות לזכויות. כל מה שהוא מוכיח אותם ומזכיר את מעשיהם הרעים נעשה ממנו תורה, בחינת מצוות, בבחינת: ״יבוקש את עוון ישראל ואיננו״ (ירמיהו נ׳, כ׳; ועיין ליקוטי מוהר״ן, חלק א׳, תורה כ״ב).

Through this aspect, Yisrael possesses endurance even amid all the descents and falls in the world. This rebuke is therefore called a “song”: the sins are transformed into merits, and from them are made song, praise, and joy. For the essential aspect of song is formed through the extraction of good from evil, as Rabbeinu, of blessed memory, wrote elsewhere; this is the aspect of sins transformed into merits, in which evil is transformed into good.

על ידי בחינה זו יש לישראל קיום אפילו בכל הירידות והנפילות שבעולם. על כן נקראת התוכחה הזאת ״שירה״: העוונות נהפכים לזכויות, ונעשים מהם שיר, שבח ושמחה. כי עיקר בחינת השיר נעשית מבירור הטוב מן הרע, כמו שכתב רבנו ז״ל במקום אחר; זהו בחינת עוונות הנהפכים לזכויות, שהרע נהפך לטוב.

Through the power of this song—the Song of Ha’azinu—Moshe Rabbeinu demonstrated before his death the immensity of his power and attainment: he had merited to ascend to the ultimate height of the supernal level, where sins are transformed into merits, to the point that he could fashion a song from rebuke concerning evil deeds. With this power he assures Yisrael that they will never become entirely distant from Hashem, blessed be He, even if they do whatever they do, and even at the height of concealment within concealment, in the aspect of: “And I will surely conceal… and this song will testify before him as a witness, for it will not be forgotten from the mouth of his offspring” (Deuteronomy 31:18, 21).

בכוח השירה הזאת — שירת האזינו — הראה משה רבנו קודם מיתתו את עוצם כוחו והשגתו: שזכה לעלות לתכלית רום המדרגה העליונה, עד ששם נהפכים העוונות לזכויות, ועד שיכול לעשות מתוכחה על מעשים רעים שירה. בכוח זה הוא מבטיח לישראל שלעולם לא יתרחקו מהשם יתברך לגמרי, אפילו אם יעשו מה שיעשו, ואפילו בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה, בחינת: ״ואנכי הסתר אסתיר... וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים ל״א, י״ח; כ״א).

Through this song we see that there is no despair and no fall in the world. If they merit, all the sins will be transformed into merits, just as we see that Moshe merited to make song and joy from the rebuke of sins, as described above. We can therefore always return to Hashem, provided that we do not despair of continually crying out to Hashem, as Rabbeinu, of blessed memory, said and as printed at the end of Sippurei Maasiyos; see there.

על ידי השירה הזאת אנו רואים שאין שום ייאוש ואין שום נפילה בעולם. אם יזכו, כל העוונות ייהפכו לזכויות, כמו שאנו רואים שמשה זכה לעשות מתוכחת עוונות שירה ושמחה, כנזכר לעיל. על כן אנו יכולים תמיד לשוב אל ה׳, ובלבד שלא נתייאש מלצעוק אל ה׳ תמיד, כמו שאמר רבנו ז״ל וכפי שנדפס בסוף ספר המעשיות, עיין שם.

For it will not be forgotten from the mouth of his offspring (Deuteronomy 31:21)

כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל״א, כ״א)

This alludes to the fact that, in the merit of Rabbi Shimon bar Yochai, the Torah will not be forgotten, as he assured us that through this Zohar they will go out of exile, as explained elsewhere (Introduction to Likutay Moharan). For even when people fall into places exceedingly distant from holiness—which is the aspect of forgetting the Torah—nevertheless, if they do not despair of themselves but ask, seek, and search from there for His glory, blessed be He, in the aspect of: “Where is the place of His glory?” they can thereby merit to ascend to the aspect of the concealed utterance of Bereishis, which is the aspect of “Where?” at the ultimate degree of holiness.

מרומז בזה שבזכות רבי שמעון בר יוחאי לא תשתכח התורה, כמו שהבטיח לנו שבזוהר זה ייצאו מן הגלות, כמבואר במקום אחר (הקדמת ליקוטי מוהר״ן). כי אפילו כשנופלים למקומות הרחוקים מאוד מן הקדושה — שזה בחינת שכחת התורה — אף על פי כן, על ידי שאינם מייאשים את עצמם, אלא שואלים, דורשים ומחפשים משם את כבודו יתברך, בבחינת: ״איה מקום כבודו״, יכולים על ידי זה לזכות לעלות לבחינת המאמר הסתום של בראשית, שהוא בחינת ״איה״ בתכלית הקדושה.

Everything is through the power of the true tzaddikim, who are the aspect of Rabbi Shimon bar Yochai and his companions. They merited to ascend to and attain the concealed utterance mentioned above at the ultimate degree of supernal holiness, until they merited to draw from there secrets of Torah and wondrous mysteries. This is the aspect of the seventy facets in the Tikkunim that Rabbi Shimon bar Yochai, of blessed memory, revealed concerning the word “Bereishis,” which is the aspect of the concealed utterance mentioned above.

הכול בכוח צדיקי האמת, שהם בחינת רבי שמעון בר יוחאי וחבריו. הם זכו לעלות ולהשיג את המאמר הסתום הנזכר לעיל בתכלית הקדושה העליונה, עד שזכו להמשיך משם סתרי תורה ורזין נפלאים. זהו בחינת שבעים הפנים שבתיקונים שגילה רבי שמעון בר יוחאי ז״ל על תיבת ״בראשית״, שהיא בחינת המאמר הסתום הנזכר לעיל.

This is the aspect of: “This song will testify before him as a witness, for it will not be forgotten from the mouth of his offspring” (Deuteronomy 31:21). The essence of the song informs Yisrael that at the end of days they will be exceedingly distant from Hashem, blessed be He, as it is written there: “For He will see that strength is gone, and none is restrained or abandoned” (Deuteronomy 32:36); and it is then stated: “Where are their gods?” and so forth (Deuteronomy 32:37). This is the aspect of “Where?”: they search and ask, “Where is Hashem, blessed be He?” Through this, “it will not be forgotten from the mouth of his offspring,” for thereby they merit to find Him, blessed be He, as described above. (Likutay Halachos, Laws of Collecting a Debt from Orphans 3:19; Otzar HaYirah, “Pesach and Sefirah”)

זהו בחינת: ״וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים ל״א, כ״א). עיקר השירה מודיע לישראל שבאחרית הימים יהיו רחוקים מאוד מהשם יתברך, כמו שכתוב שם: ״כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב״ (דברים ל״ב, ל״ו); ואז נאמר: ״אי אלהימו״ וכו׳ (דברים ל״ב, ל״ז). זהו בחינת ״איה״: שמחפשים ומבקשים ״איה ה׳ יתברך?״ ועל ידי זה ״לא תשכח מפי זרעו״, כי על ידי זה זוכים למצוא אותו יתברך, כנזכר לעיל. (הלכות גביית חוב מהיתומים, הלכה ג׳, אות י״ט; אוצר היראה, פסח וספירה)

For it will not be forgotten from the mouth of his offspring (Deuteronomy 31:21)

כי לא תשכח מפי זרעו (דברים ל״א, כ״א)

Rabbi Shimon ben Yochai assured that through him the Torah would not be forgotten from Yisrael, as stated in the words of our Sages, of blessed memory: When our Sages entered the vineyard at Yavneh, they said, “The Torah is destined to be forgotten from Yisrael.” Rabbi Shimon ben Yochai said that it would not be forgotten, for it is stated: “For it will not be forgotten from the mouth of his offspring” (Deuteronomy 31:21; Shabbos 138b). It is likewise explained in the Zohar: “Through this composition, which is the Book of the Zohar, they will go out of exile” (Zohar, Naso 124b).

רבי שמעון בן יוחאי הבטיח שעל ידו לא תשתכח תורה מישראל, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה: כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו: ״עתידה תורה שתשתכח מישראל״. אמר רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים ל״א, כ״א; שבת קל״ח ע״ב). וכמבואר בזוהר: ״בהאי חיבורא דאיהו ספר הזוהר יפקון ביה מן גלותא״ — בחיבור הזה, שהוא ספר הזוהר, ייצאו מן הגלות (זוהר, נשא קכ״ד ע״ב).

Now come and see, and understand the hidden wonders of our holy Torah. Rabbi Shimon ben Yochai relied upon this verse: “For it will not be forgotten from the mouth of his offspring” (Deuteronomy 31:21), because this very secret is truly alluded to and hidden within the verse itself: through the offspring of Yochai—Rabbi Shimon ben Yochai—the Torah will not be forgotten from Yisrael. For the final letters of the words “for it will not be forgotten from the mouth of his offspring” form the letters of “Yochai.”

עתה בוא וראה, והבן נפלאות נסתרות של תורתנו הקדושה. רבי שמעון בן יוחאי סמך את עצמו על הפסוק הזה: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ (דברים ל״א, כ״א), כי באמת בפסוק עצמו מרומז ונסתר הסוד הזה: על ידי זרעו של יוחאי, שהוא רבי שמעון בן יוחאי, לא תשתכח התורה מישראל. כי סופי התיבות של הפסוק ״כי לא תשכח מפי זרעו״ הם אותיות ״יוחאי״.

This is what the verse alludes to and reveals: “For it will not be forgotten from the mouth of his offspring”—specifically “from the mouth of his offspring.” That is, from the mouth of the offspring of the very one alluded to and hidden in the verse—the Tanna Yochai. Through the offspring of Yochai, who is alluded to in the final letters of the verse as described above—namely, Rabbi Shimon ben Yochai—the Torah will not be forgotten; for through this Zohar they will go out of exile, as stated above. (Introduction to Likutay Moharan)

זהו שמרמז ומגלה הפסוק: ״כי לא תשכח מפי זרעו״ — ״מפי זרעו״ דווקא. היינו, מפי זרעו של זה עצמו המרומז ונסתר בפסוק, שהוא התנא יוחאי. על ידי זרעו של יוחאי, המרומז בפסוק בסופי התיבות כנזכר לעיל — שהוא רבי שמעון בן יוחאי — לא תשתכח התורה; כי בזוהר זה ייצאו מן הגלות, כנזכר לעיל. (הקדמה לליקוטי מוהר״ן)

Assemble to me all the elders of your tribes... and this song will testify before him as a witness (Deuteronomy 31:28, 21)

הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם... וענתה השירה הזאת לפניו לעד (דברים ל״א, כ״ח; כ״א)

The essence of wisdom is truth. The principal matter is, through the strength of his faith, now to attain and understand the truth that had been hidden from him. For this purpose one must labor and exert himself greatly to search and seek for a true Rebbe and draw close to him. For the essential eternal purpose—the attainment of truth—is possible only through a true Rebbe. This is the essential virtue of the teacher: he illuminates the truth of the Torah within his student and establishes him upon truth.

עיקר החכמה היא אמת. העיקר הוא להשיג ולהבין עתה את האמת שהייתה נסתרת ממנו, על ידי חוזק אמונתו. בשביל זה צריכים לטרוח ולהתייגע הרבה לחפש ולבקש רבי אמיתי ולהתקרב אליו. כי עיקר התכלית הנצחית, שהיא השגת האמת, אי אפשר אלא על ידי רבי אמיתי. זו עיקר מעלת הרב: שהוא מאיר בתלמידו את אמיתת התורה ומעמידו על האמת.

Even in the wisdom of the holy Torah, one who cannot establish him upon truth is not a teacher to whom one should draw close. Even a teacher who states true things, if they are only simple matters, is not such a teacher. The essence of the teacher is that he reveals to the student and illuminates within him words of truth that the student could not initially understand; see the original discourse. Therefore, the principal perfection of the teacher is his ability genuinely to illuminate fear of Heaven within his students, for this is the essential purpose of the Torah, as our Sages, of blessed memory, taught (Berachos 17a).

גם בחכמת התורה הקדושה, מי שאינו יכול להעמידו על האמת אינו רב ואין להתקרב אליו. אפילו רב האומר דברי אמת, אבל הם דברים פשוטים בלבד, אין זה רב. עיקר הרב הוא כשהוא מגלה לתלמיד ומאיר בו דברי אמת שלא היה יכול להבין בתחילה; עיין בפנים. על כן עיקר שלמות הרב הוא כשיכול להאיר בתלמידים יראת שמים באמת, שזה עיקר תכלית התורה, כמאמר רבותינו ז״ל (ברכות י״ז ע״א).

Rabbi therefore arranged the chain of transmission at the beginning of Tractate Avos, which speaks entirely of ethical instruction and fear of Heaven. Precisely there he began and set forth the entire succession of the reception of the Torah: “Moshe received,” and so forth, “and transmitted it to Yehoshua,” and so forth (Avos 1:1). He thereby taught and made known that the essence of receiving the Torah—one teacher from another, back to Moshe Rabbeinu, peace be upon him—is entirely for the sake of yirah: that we merit fearing Him, blessed be He, and fulfilling His mitzvoas. For “study is not the essential thing, but practice” (Avos 1:17).

על כן סידר רבי את סדר שלשלת הקבלה בתחילת מסכת אבות, המדברת רק ממוסר ויראת שמים. שם דווקא התחיל וסידר את כל השתלשלות קבלת התורה: ״משה קיבל״ וכו׳, ״ומסרה ליהושע״ וכו׳ (אבות א׳, א׳). בכך הורה והודיע שעיקר קבלת התורה, רב מפי רב עד משה רבנו עליו השלום, הכול בשביל היראה — שנזכה ליראה מלפניו יתברך ולקיים את מצוותיו. כי ״לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה״ (אבות א׳, י״ז).

This teaching of fear of Heaven and fulfillment of the Torah is exceedingly profound, and it requires a very great Rebbe. It can be received only through great exertion and extensive service of Torah scholars, in accordance with the teaching of our Sages, of blessed memory: “Serving her is greater than studying her” (Berachos 7b), for it is exceedingly difficult to assist one who possesses free choice. Therefore, all the holy tzaddikim who illuminated for us all the laws and halachoas of the holy Torah, when they came to reprove their students or to illuminate within them the need to take care to fulfill the Torah, suffered greatly, lamented, and cried out in many forms of expression. They knew that it was exceedingly difficult to instill this in the world because of the world’s vanities, desires, and preoccupations.

הלימוד הזה של יראת שמים וקיום התורה עמוק מאוד מאוד, וצריכים לכך רבי גדול מאוד. אי אפשר לקבלו אלא על ידי יגיעה גדולה ושימוש תלמידי חכמים הרבה, כמאמר רבותינו ז״ל: ״גדולה שימושה יותר מלימודה״ (ברכות ז׳ ע״ב), כי קשה מאוד לעזור לבעל בחירה. על כן כל הצדיקים הקדושים שהאירו בנו את כל דיני התורה הקדושה והלכותיה, כאשר באו להוכיח את תלמידיהם או להאיר בהם שייזהרו לקיים את התורה, הצטערו הרבה, קבלו וצעקו בכמה לשונות. הם ידעו שקשה מאוד להכניס זאת בעולם מחמת הבלי העולם, תאוותיו וטרדותיו.

This applies especially to Moshe Rabbeinu, who gave us the entire Torah in all its details. Afterward, throughout the Book of Mishneh Torah, he cried out abundantly in his reproof of Yisrael, because he knew that exceedingly many would fail to fulfill the Torah. As it is written: “Assemble to me all the elders of your tribes,” and so forth; “and I will call to witness against them,” and so forth; “For I know that after my death you will surely become corrupt,” and so forth (Deuteronomy 31:28–29), and many other such passages.

בפרט משה רבנו, שנתן לנו את כל התורה בכל פרטיה. לאחר מכן, בכל ספר משנה תורה, צעק הרבה בתוכחתו על ישראל, מפני שידע שיהיו רבים מאוד שלא יקיימו את התורה. כמו שכתוב: ״הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם״ וכו׳, ״ואעידה בם״ וכו׳, ״כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון״ וכו׳ (דברים ל״א, כ״ח–כ״ט), וכן הרבה מאוד.

For this purpose he revealed the Song of Ha’azinu, as it is written there: “And this song will testify before him as a witness,” and so forth (Deuteronomy 31:21). For this reason the exile is prolonged so greatly. Therefore, the essence of the redemption depends upon drawing close to true tzaddikim, who are able to instill fear of Heaven and fulfillment of the Torah within the world. (Likutay Halachos, Laws of Oaths and Laws of Honoring Father and Mother 2:22)

בשביל זה גילה את שירת האזינו, כמו שכתוב שם: ״וענתה השירה הזאת לפניו לעד״ וכו׳ (דברים ל״א, כ״א). ובשביל זה מתארכת הגלות כל כך. על כן עיקר הגאולה תלויה בהתקרבות לצדיקים אמיתיים, שיכולים להכניס בעולם יראת שמים וקיום התורה. (הלכות שבועות והלכות כיבוד אב ואם, הלכה ב׳, אות כ״ב)

For I know that after my death (Deuteronomy 31:29)

כי ידעתי אחרי מותי (דברים ל״א, כ״ט)

This is what the prophet cries out: “The tzaddik is lost, yet no one takes it to heart; people of kindness are gathered in, with none understanding that the tzaddik has been gathered away because of the evil” (Isaiah 57:1). In truth, one must always search for the true tzaddik—even those already close to him must do so—so that through ever greater exertions they may merit drawing closer to him and receiving still more counsel from him. For because of the people’s corruption, the tzaddik repeatedly conceals himself from the world and becomes greatly distant from them, until it is difficult for them to receive and draw sustenance from his great light except through extensive exertion, entreaty, and searching.

זהו מה שצועק הנביא: ״הצדיק אבד ואין איש שם על לב, ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק״ (ישעיהו נ״ז, א׳). כי באמת צריכים תמיד לחפש את הצדיק האמת, אפילו המקורבים אליו; שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר, כדי לקבל ממנו עוד ועוד עצות. כי הצדיק מסתתר בכל פעם מן העולם מחמת קלקולם, ונתרחק מהם הרבה, עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול אלא על ידי יגיעות, בקשה וחיפוש הרבה.

This applies during his lifetime, and all the more so after his ascent higher and higher. One must search and seek for him ever more intensely, esteem and search within his holy Torah, walk in his holy ways and paths, and plead and supplicate abundantly before Hashem, blessed be He, until he sheds many tears and pours out his heart like water before Hashem. He will thereby merit finding and attaining the inward intent of the tzaddik’s holy Torah, which is the aspect of the tzaddik himself; for the essence of the tzaddik is his holy Torah, within which his ruach hakoadesh is concealed.

זה נוהג בחייו, ומכל שכן לאחר הסתלקותו לעלא ולעלא. צריכים לחפשו ולבקשו יותר ויותר, לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה, ללכת בדרכיו ובאורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני השם יתברך, עד שיוריד דמעות רבות וישפוך לבו כמים לפני ה׳. כך יזכה למצוא ולהשיג את פנימיות כוונת תורתו הקדושה, שהיא בחינת הצדיק בעצמו; כי עיקר הצדיק הוא תורתו הקדושה, ששם גנוז רוח הקודש שלו.

One must believe that his true students—whether one or many—certainly exist: those who received his holy Torah, counsel, ways, and allusions, through which they can revive everyone. No generation is truly orphaned, and the tzaddik does not depart before leaving a blessing behind him: his true students, who are the aspect of his successors, as explained in the discourse “For He Who Has Mercy upon Them Will Lead Them” (Likutay Moharan, Part II, Torah 7); see there carefully. When they reveal his holy Torah, he is considered not to have died, as our Sages, of blessed memory, taught.

צריכים להאמין שבוודאי נמצאים תלמידיו האמיתיים — אחד או רבים — שקיבלו את תורתו הקדושה, עצותיו, דרכיו ורמזיו, ויכולים להחיות בהם את הכול. בוודאי אין דור יתום, והצדיק אינו מסתלק עד שהשאיר אחריו ברכה: תלמידיו האמיתיים, שהם בחינת החליפות שלו, כמבואר בתורה ״כי מרחמם ינהגם״ (ליקוטי מוהר״ן, חלק ב׳, תורה ז׳), עיין שם היטב. כאשר הם מגלים את תורתו הקדושה נחשב כאילו לא מת, כמו שאמרו רבותינו ז״ל.

As explained there, when they reveal his holy daas, he becomes clothed in their words and is considered literally alive. Thus our Sages, of blessed memory, taught concerning the verse “I will dwell in Your tent forever” (Psalms 61:5): “Can a person dwell in two worlds? Rather, when a halachic teaching is stated in the name of a Torah scholar, his lips move in the grave,” and so forth (Yevamos 97a). This is explained extensively in the sacred books, especially in eulogies printed in the introductions to works of exposition; they all follow this true path—that the true tzaddik and sage lives forever.

כמבואר שם, כשהם מגלים את דעתו הקדושה הוא מתלבש בדיבוריהם ונחשב כאילו הוא חי ממש. כך אמרו רבותינו ז״ל על הפסוק ״אגורה באהלך עולמים״ (תהלים ס״א, ה׳): ״וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר״ וכו׳ (יבמות צ״ז ע״א). הדבר מבואר הרבה בספרים, ובפרט בהספדים שנדפסו בהקדמות לספרי דרושים; כולם הולכים בדרך האמיתית הזאת, שהצדיק החכם האמיתי חי לעולם.

Thus Rav said: “Be fervent in my eulogy, for I will be standing there,” and so forth (Shabbos 153a). Likewise, our Sages, of blessed memory, related that Rabbeinu HaKadosh came to his home every Friday evening (Kesubos 103a). But one must search and seek exceedingly for the true student who properly received his teacher’s daas, to the point that his words possess an aspect of ruach hakoadesh—the aspect of a spirit that comes from holiness, as explained in the discourse “Sound the Shofar—Rebuke” (Likutay Moharan, Part II, Torah 8).

כמו שאמר רב: ״אחים בהספדאי, דהתם קאימנא״ וכו׳ — התחממו בהספדי, כי שם אני עומד (שבת קנ״ג ע״א). וכמו שאמרו רבותינו ז״ל על רבנו הקדוש, שהיה בא לביתו בכל ערב שבת (כתובות ק״ג ע״א). אבל צריכים לחפש ולבקש מאוד מאוד את התלמיד האמיתי שקיבל את דעת רבו כראוי, עד שיש בדיבוריו בחינת רוח הקודש — בחינת רוח הבא מן הקודש, כמבואר בתורה ״תקעו תוכחה״ (ליקוטי מוהר״ן, חלק ב׳, תורה ח׳).

When this student reveals the holy explanations of his teacher’s Torah, of blessed memory, the imaginative faculty of all those who have drawn close is clarified. For each person, according to his closeness and according to his seeking and searching, the imaginative faculty becomes increasingly refined. Through this, faith in the renewal of the world—which is the principal foundation of the world’s endurance—is increasingly clarified and strengthened. This is the aspect of the sixth of Sivan, the giving of the Torah, upon which the world depended. As long as worthy people who engage in this exist, the tzaddik—who is the aspect of Moshe—is called “alive.” When they become lax in this, it is called, God forbid, “after his death”; concerning this it is stated: “For I know that after my death,” and so forth (Deuteronomy 31:29)—that is, whenever, in any generation, they become lax in this.

על ידי שהוא מגלה את הביאורים הקדושים של תורת רבו ז״ל, מתברר כוח המדמה של כל המקורבים. אצל כל אחד, כפי קירובו וכפי בקשתו וחיפושו, מתברר המדמה יותר ויותר. על ידי זה מתבררת ומתחזקת יותר אמונת חידוש העולם, שהיא עיקר קיום העולם; זהו בחינת שישה בסיוון — קבלת התורה, שהעולם היה תלוי בו. כל זמן שנמצאים אנשים כשרים העוסקים בזה, נקרא הצדיק, שהוא בחינת משה, ״חי״. בעת שמתרשלים בזה נקרא, חס ושלום, ״אחרי מותו״; על כך נאמר: ״כי ידעתי אחרי מותי״ וכו׳ (דברים ל״א, כ״ט), היינו בכל עת ובכל דור שמתרשלים בזה.

Therefore, after the death of Yehoshua and the elders, when the people corrupted and ruined their way and served idolatry—the opposite of holy faith—it was considered in relation to them as though Moshe had died. Concerning this it is stated: “For I know that after my death you will surely become corrupt” (Deuteronomy 31:29). But immediately when Hashem raised a deliverer for them, such as Osniel ben Kenaz, the first judge (Judges 3:9), Moshe was immediately considered alive. So it was from judge to judge, and so it is in every generation.

על כן, לאחר מות יהושע והזקנים, כאשר קלקלו והשחיתו את דרכם ועבדו עבודה זרה — שהיא היפך האמונה הקדושה — נחשב לגביהם כאילו משה מת, ועל כך נאמר: ״כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון״ (דברים ל״א, כ״ט). אבל תיכף כשהקים להם ה׳ מושיע, כגון עתניאל בן קנז שהיה השופט הראשון (שופטים ג׳, ט׳), נחשב מיד משה חי. וכן משופט לשופט, וכן בכל דור ודור.

Ultimately, although the Torah continues to diminish and to be forgotten from Yisrael, God forbid, as was prophesied long ago, there will nevertheless be a number of exceptional individuals who strengthen themselves in everything described above: roaming, searching, and seeking the word of Hashem—the words of the Torah insights of the true tzaddikim—until they find the true students, who are the aspect of Yehoshua. Through this, faith will be strengthened, the world will be renewed, and everything will be rectified. (Likutay Halachos, Laws of Agents 5:12)

בסוף, אף על פי שהתורה הולכת ומתמעטת ונשתכחת, חס ושלום, מישראל, כאשר ניבאו על כך מכבר, בכל זאת יימצאו כמה וכמה יחידי סגולה שיתחזקו בכל הנזכר לעיל: לשוטט, לחפש ולבקש את דבר ה׳ — דברי חידושי התורה של הצדיקים האמיתיים — עד שימצאו את התלמידים האמיתיים, שהם בחינת יהושע. על ידי זה תתחזק האמונה, יהיה חידוש העולם ויתוקן הכול. (הלכות שלוחין, הלכה ה׳, אות י״ב)

For you will surely become corrupt (Deuteronomy 31:29)

כי השחת תשחיתון (דברים ל״א, כ״ט)

Rashi asks: “But throughout all the days of Yehoshua they did not become corrupt,” and so forth; “rather, from here we learn that as long as a person’s student lives, it is as though he has not died,” and so forth (Rashi on Deuteronomy 31:29). This is difficult: is the true tzaddik not called alive forever, as our Sages, of blessed memory, taught concerning the verse, “And Benayahu ben Yehoyada, the son of a living man,” and so forth (II Samuel 23:20; Berachos 18a)? All the more certainly, Moshe Rabbeinu lives and endures forever.

הקשה רש״י: ״והלא כל ימי יהושע לא השחיתו״ וכו׳; ״אלא מכאן, שכל זמן שתלמידו קיים כאילו לא מת״ וכו׳ (רש״י על דברים ל״א, כ״ט). וקשה: הלא הצדיק האמת נקרא חי לעולם, כמו שאמרו רבותינו ז״ל על הפסוק: ״ובניהו בן יהוידע בן איש חי״ וכו׳ (שמואל ב׳ כ״ג, כ׳; ברכות י״ח ע״א). מכל שכן וכל שכן משה רבנו, שבוודאי חי וקיים לעולם.

Midrash Rabbah states explicitly that Moshe Rabbeinu did not die, for he stands and ministers on high (Devarim Rabbah, Vezos HaBerachah 11). The holy Zohar likewise states: “Come and see: Moshe did not die; and that which is written, ‘Moshe died,’ is from our side,” and so forth (Zohar, Terumah 174a); see there. It is explained there that wherever death is stated concerning the tzaddikim, it is from our side.

מפורש במדרש רבה שמשה רבנו לא מת, כי הוא עומד ומשמש במרום (דברים רבה, וזאת הברכה י״א). כמו כן כתוב בזוהר הקדוש: ״תא חזי, משה לא מית; ומה דכתיב ׳וימת משה׳ — הוא מסטרא דילן״ וכו׳ — בוא וראה, משה לא מת; ומה שכתוב ״וימת משה״ הוא מצדנו (זוהר, תרומה קע״ד ע״א), עיין שם. ומבואר שם שבכל מקום שנאמרה מיתה אצל הצדיקים, היא מצדנו.

In truth, everything is resolved. This itself is the intent of the Midrash cited by Rashi: Rashi, in the name of the Midrash, explains that the verse is not to be understood literally as saying that they would become corrupt after Moshe’s physical death. We see that they did not become corrupt after his physical death, as it is written: “The people served Hashem all the days of Yehoshua and all the days of the elders who lived on after Yehoshua,” and so forth (Judges 2:7). We must therefore conclude that “death,” when stated concerning the tzaddik—the true Rebbe who possesses students and is the aspect of Moshe—does not mean literal death, God forbid, as with other people. The tzaddik certainly lives and endures continually, as our Sages, of blessed memory, taught in many places: “The righteous, even in their death, are called alive” (Berachos 18a).

באמת הכול מיושב. זו עצמה כוונת המדרש שהביא רש״י: רש״י, בשם המדרש, מפרש שכוונת הפסוק אינה כפשוטו — שאחרי מותו הפשוט ישחיתו. הלא אנו רואים שלא השחיתו לאחר מותו הפשוט, כמו שכתוב: ״ויעבדו העם את ה׳ כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע״ וכו׳ (שופטים ב׳, ז׳). על כורחך מוכח שפירוש ״מיתה״ הנאמר אצל הצדיק, הרבי האמת שיש לו תלמידים והוא בחינת משה, אינו כפשוטו — מיתה ממש, חס ושלום, כשאר בני אדם. בוודאי הצדיק חי וקיים תמיד, כמו שאמרו רבותינו ז״ל במקומות רבים: ״צדיקים במיתתן קרויים חיים״ (ברכות י״ח ע״א).

The meaning of the word “death” accords with the words of the holy Zohar cited above: “Moshe did not die”; that which is written concerning him, “Moshe died,” is “from our side.” Therefore, as long as a person’s student lives, it is as though he has not died. Although we see that he has already died and been buried, in absolute truth he has not died at all; it is only from our side, because we do not see him. Since his student lives, states his Torah in his name, and teaches it to others, he certainly has not died even from our side.

פירוש תיבת ״מיתה״ הוא כדברי הזוהר הקדוש המובאים לעיל: ״משה לא מת״; ומה שכתוב אצלו ״וימת משה״ הוא ״מסטרא דילן״ — מצדנו. על כן, כל זמן שתלמידו של אדם קיים, כאילו לא מת. אף על פי שאנו רואים שכבר מת ונקבר, באמת לאמיתו לא מת כלל; הדבר הוא רק מצדנו, שאין אנו רואים אותו. מאחר שתלמידו קיים, אומר את תורתו משמו ומלמדה לאחרים, בוודאי גם מצדנו לא מת.

The essence of vitality is the wisdom of the holy Torah, as it is written: “For it is your life” (Deuteronomy 30:20), and as it is written: “Wisdom preserves the life” (Ecclesiastes 7:12). This means the wisdom of the holy Torah, which alone is the true wisdom that revives all souls, as it is written: “The Torah of Hashem is perfect, restoring the soul” (Psalms 19:8). Therefore, as long as the tzaddik’s student lives and reveals his holy Torah, the tzaddik certainly has not died. That which is written, “Moshe died,” is only from our side, in accordance with the words of the Zohar cited above.

עיקר החיות הוא חכמת התורה הקדושה, כמו שכתוב: ״כי היא חייך״ (דברים ל׳, כ׳), וכמו שכתוב: ״החכמה תחיה״ (קהלת ז׳, י״ב). היינו חכמת התורה הקדושה, שהיא לבדה החכמה האמיתית המחיה את כל הנפשות, כמו שכתוב: ״תורת ה׳ תמימה משיבת נפש״ (תהלים י״ט, ח׳). על כן, כל זמן שתלמידו של הצדיק קיים ומגלה את תורתו הקדושה, בוודאי לא מת. מה שכתוב ״וימת משה״ הוא רק מצדנו, כדברי הזוהר הנזכרים לעיל.

According to our approach, the verse is explained as follows: “For I know that after my death you will surely become corrupt” (Deuteronomy 31:29)—whenever it is called “after my death,” meaning that you do not properly engage in my Torah and do not search and seek for me carefully, as the prophet reproved them: “Then he remembered the days of old, Moshe and his people: Where is He Who brought them up from the sea?” and so forth (Isaiah 63:11), it will then be called “after my death.” This is the aspect of death that is from your side; then, “you will surely become corrupt.” But throughout all the days of Yehoshua and the elders, who engaged deeply in the Torah of Moshe, esteemed it, and searched within it for the holiness of Moshe’s ruach hakoadesh, they certainly did not become corrupt, for they served Hashem all their days; Moshe was then certainly considered alive, for in truth Moshe did not die. So it proceeds from generation to generation forever: whenever tzaddikim who properly engage in Moshe’s Torah exist, it is considered as though Moshe has not died even from our side; when people become lax in it, God forbid, it is called in relation to us “after his death.” (Likutay Halachos, Laws of Agents 5:11)

לפי דרכנו יתפרש המקרא כך: ״כי ידעתי, אחרי מותי, כי השחת תשחיתון״ (דברים ל״א, כ״ט) — בכל עת שייקרא ״אחרי מותי״, דהיינו שלא תעסקו כראוי בתורתי ולא תחפשו ותבקשו אותי היטב, כמו שהוכיחם הנביא: ״ויזכור ימי עולם משה עמו, איה המעלם מים״ וכו׳ (ישעיהו ס״ג, י״א), אז ייקרא ״אחרי מותי״. זו בחינת המיתה שהיא מצדכם; ואז ״השחת תשחיתון״. אבל כל ימי יהושע והזקנים, שעסקו היטב בתורת משה, סלסלו וחיפשו בה את קדושת רוח הקודש של משה, בוודאי לא השחיתו, כי עבדו את ה׳ כל ימיהם; ואז נחשב בוודאי שמשה חי, כי באמת משה לא מת. כן נוהג מדור לדור לעולם: בכל עת שנמצאים צדיקים העוסקים כראוי בתורת משה, נחשב כאילו משה לא מת גם מצדנו; ובעת שמתרשלים בה, חס ושלום, נקרא לגבינו ״אחרי מותו״. (הלכות שלוחין, הלכה ה׳, אות י״א)